אני מאמינה לך כשאתה אומר "מבין" ועוד יותר כשאומר שלא. לשמוע שירים עצובים בחושך זה בעצם לתת ללילה להתבטא, לא התמכרות למלנכוליה. שירים שמחים הם בסה"כ תפאורה. ואתה נעלב שאני כותבת אלוהים וטבע ולא אותך, למרות שזה אותו הדבר בדיוק. וכשהשם שלו עולה אתה אומר שאני שוב שוקעת, לא מרפה, לא נותנת הזדמנות. אבל לפעמים זיכרון הוא סתם סיפור כדי שתצחק והעיניים שלך יתכווצו אליי. דבר , למרות שאתה יודע שאני לא מקשיבה עכשיו. ספר לי שוב על החלום להציל את העולם, אוהבת לבהות בהתלהבות הזאת, איך שהיא מתגברת בשניות! ואז יש תנועות ידיים, והגב מתיישר וכולך זיקוקים ואז אתה שותק פתאום ומחייך, יודע שלא שמעתי מילה, וזה בסדר. וכל היין הזה עושה לי לרצות חיבוק, מהסוג המתכרבל, החזק, רוצה להיבלע בסוודר שלך עד שלא יהיה לי אוויר. ואל תתן לי את המבט הזה שמבקש אישור להתקרב. כי אין, ודי. בבקשה. אולי ניסע למדבר? אז אוכל לראות אותך ברור, בלי כל הרעש שיש סביבנו תמיד. תעמוד על ראש דיונה, ידיים על המתניים כמו שאתה רגיל כשאתה נבוך, ואסתובב סביבך סחור-סחור, אראה אם אלוהים מנסה לשלוח בך אש. אם רוצה בך כקרבן. כי אם הוא.. די עם המבט הזה. כבר דיברנו והחלטנו ונשברנו והחלטנו שוב. אני הולכת.. רק אעצום עיניים לרגע ו...