האמיתות שלי הן סוג של צדפים-מתגלות רק לאחר סערה,וגם אז הן שבורות ואינן בעלות ערך (חוץ מאשר סנטימנטלי,לך הרגשנית). לא מבינה איך הצלחתי בעזרת כמה מילים שנמסו באוזנייך- לא מחמאות היו, גם לא חנופה, דברי עולם שריככו את נמריותך. "את רומח" אמרתי ("ואתה חמור",מיהרת לענות) התכוונת לכל מילת ניגוח, כשם שהתכוונת לכל מילת כמיהה קודם לכן.