עלייתו ונפילתו של הרייך האישי שלי

בעקבות השפעתו העזה עליי החלטתי לבנות לי רייך משלי. ירדתי לחנות החיות המקומית וקניתי לי חוות נמלים קטנה. מייד כשנכנסתי בחזרה לחדר שמעתי את קולו המעצבן של אחי הקטן בוקע ממיטתו הפינתית: "אבי, מה אתה עושה?". "זה לא עניינך", עניתי לו, "אתה קטן מדיי". "אני לא קטן, אני כבר בן ארבע", ענה החוצפן. "סתום את הפה המלוכלך שלך!", צעקתי לעברו, "אתה קטן מאוד, קטן וחלש, ואם לא תסתום את הפה אני אקרא לגסטאפו!". התחלתי לפנות את השולחן ומיקמתי עליו את החווה, אבל אז... "אבי, מה זה גסטאפו?". בחיי שהלכתי להשתגע, "אין לי זמן להסביר לך, שחק בצעצועים הטיפשיים שלך במקום לבלבל לי במוח או שתשב בשקט ותסתכל מה אני עושה ואולי תזכה להבין מה הוא 'רצון לעוצמה'". פתחתי את פתחה העליון של החווה והתחלתי לסדר את תילי העפר שבה אך ההטרדה הבאה לא בוששה לבוא – "אבי, מה זה עוצמה?". התייאשתי, החלטתי שלא להגיב.

הפכתי את מרכז החווה ל -Oversaltsburg  (המפקדה המרכזית), וסידרתי את הנמלים בהיררכייה קפדנית. השלטון היה נוקשה וכל גילוי של אינדוידואליות עויינת טופל בחומרה. הכלכלה בחווה הלכה ופרחה וכמו כן גם פולחן האישיות שלי. הייתי נואם נאומים המוניים אל מול המון הנמלים המתכנסות בכיכרות החווה והן היו מצדיעות ומריעות לי כאחוזות אקסטזה. הן היו סדורות בשורות ישרות כסרגל ונכונות למלא כל פקודה שתינתן. הכל פרח ושגשג, והאוכלוסייה הלכה ורבתה ואז הרגשתי שמשהו חסר...

היה חסר לנו Libensraum (מרחב מחייה),  אין רייך בלי Libensraum, אין אדונים בלי עבדים. "אך מאיפה אשיג לי עבדים?", שאלתי את עצמי. תוך כמה שניות של חשיבה קדחתנית עלה במוחי רעיון מבריק. ירדתי לגינה וחיפשתי לי עבדים מזדמנים. לא תאמינו כמה עבדים מסתובבים בחופשיות ללא כל מעש. שבתי אל החדר והתחלתי לארגן מחדש את החווה. ממזרח לרייך הצבתי קבוצות של נמלים אדומות וטיפשיות, וממערב לרייך הצבתי מספר חרגולים ירוקים. מאותו רגע היה צריך פשוט לחכות ולתת לטבע לעשות את שלו או ליתר דיוק – לתת לנאמניי לבצע את פקודותיי. ואכן, כעבור מספר דקות יצאו פקודיי בהתקפה מתוחכמת כנגד החרגולים המערביים, ולאחר פעולת איגוף משובחת הם נכנעו ללא כל תנאי.

אך ארצות המערב היו קטנות מדיי מכדי להכיל את תושבי הרייך הנפלא שלי, ואזרחיהם הירוקים היו מפותחים מכדי להיות עבדים. לא נותרה לנו כל ברירה אלא לפנות מזרחה.

תקפנו בכל החזיתות ושעטנו אל עורף האוייב. האדומות העלובות נפלו לפנינו כבשר תותחים. הפיקוד שלהם היה גרוע והברבריזציה שלטה בכל מקום. נאמניי שמחו לראות מה רב הוא ההבדל בין הרייך האישי שלי לבין השלטונות הפרימיטיביים של הנמלים האדומות. הבקענו ראשי חץ עד לתילי העפר העמוקים ביותר, כמעט והכרענו את המערכה.

אבל אז התהפך הגלגל. הצבא המשובח שלי התפרס על פני שטח נרחב מדיי וקווי האספקה התארכו, נמלים אדומות ורעננות הגיחו מן המזרח והדפו בקלות את חיילי המותשים. הרייך הלך והתכווץ.

כעבור מספר שעות האדומות כבר הגיעו ל -  Oversaltsburg והניפו את דגלם המלוכלך על עיי חורבותיו. רוב הפיקוד שם קץ לחייו והשאר נשפטו במהירות וניתלו. היה זה סופו של הרייך האישי שלי, הרייך בן אלף הדקות – רייך אחרון בהחלט.

לאחר שסיימתי להזיל דמעה ניגשתי אל מיטתו של אחי כדי לבקש את סליחתו, אך הוא היה עסוק בלנאום נאומים נלהבים וצעצועיו היו סדורים בשורות...