שבע בערב. עיני מתחילות להיעצם. המרצה שלי מדבר על האדם הניאנדרתלי. אני מורידה את עיני לרגע, ורבע שעה עוברת לפני שאני מרימה אותן חזרה. המרצה מדבר, אין לי מושג על מה, אבל הבגדים שלו משתנים לנגד עיני והופכים לפרווה של אבות האירופאיים, רגע אחרי שירדו מהעצים. הוא מנהם לו, כנראה בשפה הגרמאנית הקדומה-רדומה. עמידתו קצת כפופה, והוא ממשיך להשתנות, עד שפרוות הדב שלו הופכת לפרווה ממש, ואני מוצאת עצמי מול הומיניד קופיפי שמנסה להסביר לי משהו בניב עתיק, דל מילים ועשיר בתנועות ידיים. אני מנערת את ראשי. התוצאה היחידה היא "ששש..." מהבחורה היושבת לצידי. אני מפנה אליה את ראשי, ומגלה להפתעתי שידידתי הפכה לטיפוס תנאי משהו, מהשיעור הקודם, על התקופה ההלניסטית. הטיפוס מציץ במחברתי ומנענע בראשו בחוסר שביעות רצון. "זלזול מורים!" הוא אומר לי, ואני, מתנצלת בצורה מגושמת מול דמותו ההולכת ונעלמת, עד שכל מה שנותר ממנו זה גל עצמות יבשות, משוועות למעט חומר אורגאני. אני מסבה את מבטי בסלידה, ומביטה שוב קדימה, הלוח מוסתר עכשיו במסך. אני מוחאת כפיים, והמסך נפתח. הקוף-מרצה שלי עומד שם, הפעם בצורתו ההומו-ספיאנסית קדומה, דלת הכיתה נפתחת, וקופיפה נכנסת. "יופי" אני אומרת, "אנו חוזים בסצינה ניאוליתית מהפכנית!" העט שלי נרגש על הנייר. הקופה מביטה בי מעל למשקפיה. "אל תפריעי" היא אומרת. "וחוצימזה, אנחנו לא ניאוליתים כי אם אפיפליאוליתים, אם לא אכפת לך". לא אכפת לי, אני ממילא לא יודעת מה ההבדל. הקופה שולפת מכיס בפרוותה מעט גרעיני חיטה מפוחמים, ומעניקה למרצקוף. ואני מאושרת, כי כשאתעורר, בעוד מליון שנה, אני אוכל לתארך את הגרעינים האלו בעזרת פחמן 14, ואדע מתי נרדמתי. המרצה שואל את הקהל שאלה, משהו על סטיית התקן וחוסר האמינות של בדיקות מהסוג הזה, שאני בטוחה שידעתי לפני שעתיים. "את לא עונה?" הוא שאל בקול מזרה אימה, ואני ממשיכה לשתוק. הוא מתקרב אלי, הופך שוב את צורתו למשהו שלא ראיתי מעולם אך אני יודעת מה הוא. "היי, אתה בודאי גוטפריד מבויון!" אני מזהה את הסמלים שעל שריונו. השריון נמס, ואחריו גם עור הפנים והצוואר. גלגלתו, שנותרה לא מחוברת לכלום, מתגלגלת, ואני תופסת אותה. הדרמטיות באוויר יוצרת אצלי דחף פנימי שמנסה לגרום לי להניף את הגלגולת ולצעוק "להיות או לא להיות", אך זו לא יכולה להיות התשובה הנכונה, כי זה בכלל לא בחומר הלימוד שלי. במקום זאת, אני מביטה עמוק לתוך מה שהיה פעם עיניו. זו ההזדמנות שלי לגלות אם לצלבנים היתה נשמה. וכמו שחשבתי- הכל שם ריק לגמרי. מתוך הכלום שבראש שבידי בוקע צחוק זדוני רם, שמהדהד בחלל החדר. המסך נסגר ואני מוצאת עצמי בודדה בכיתה, עם ערימת עצמות של צלבנים ותנאים. ואני יודעת שזה לא אמור להיות כ"כ מבולגן, שהשכבות אמורות להיות נפרדות, ושבטח יאשימו אותי בחבלה בחפירה. התקרבתי לחלון, משקיפה לעבר שמים מעוננים, ולא הצלחתי לראות אם בחוץ הדברים נשארו נורמאליים.