מלחמות – מלחמות.
קולות של ייאוש.
ושוב, הכל שחור. צבוע בגוונים של כאב וצער, עצבות שלא תיגמר לעולם.
האדום של הדם, האדם, הדמעות.
אותן עיניים אדומות. לא מחווירות.
עכשיו אתה עומד שם. אחרי הכל.
שעון מכוון תמיד על אפס, מים מלוחים, הלחם של אתמול..
וככה אולי יהיה לנו טוב.
מזוודה ארוזה, מלאה בכל הטוב הגדול שאספנו אליה בכל הזמן הזה.
עכשיו היא מותשת, חבוטה. חסרת סיכוי כמעט.
זמן ללכת. אז הולכים? הולכים.
אתה הולך מכאן לשם. אני משם לכאן. שוב פרידה.
ומעבר לשאיפות ולתוכניות היפות, שנינו יודעים שאין סיכוי בשום מקום אחר. כי הטוב שהיה, לא יחזור לעולם. כל מקום אחר הוא מחוק, לא מציאותי, לא שייך אלינו בשום דרך.
החיים שלנו יחד, כמו מנהרה תת קרקעית שהתמוטטו בה הדפנות יום אחד, מכובד הרחוב שמעל.
אי אפשר לעמוד יותר. אז זזים.
שוב. כמו תמיד. שוב אנחנו אלה שנפרדים.
תגובות