תמיד תדע,

שרציתי לספר לך איך מרגישים אחרי שמצליחים לברוח, ואז נזרקים חזרה...

אבל לא רצית להקשיב. אז שתקתי.

שרציתי לבכות, ולתת לך לשמוע קצת ממה שאנחנו שומעים כל יום, כל שעה...

אבל לא רצית לשמוע. אז שתקתי.

שרציתי להגיד שאתם חיים בבועה, שלא הכל נראה ככה, שזאת באמת אשליה...

אבל לא רצית לדעת, אז שתקתי.

רציתי להגיד לך כל כך הרבה-

על מה שכואב, ומה שיפה,

על כאב, על דם,

על בכי וצחוק,

על מרירות הטעם,

הגעגוע למתוק...

אבל לא רצית.

      לא רצית להיות איתי שם.

               אז שתקתי.