השקט והרוגע החזיקו מעט מדי זמן.
והבכי חזר למקומו. בעיניי הכואבות.
וליבי צמא, ומשווע אל השלם.
וזה יושב עלי. בכל דקה,
וקורא. וקורא. ואין עונה.
וכל סימן למשהו בכיוון,
מעלה הכל,
וההשתוקקות גוברת,
והכאב חודר
והרצון הזה,
הרצון הטוטאלי,
להתחבר,
להיות אחד.
שלם.
באמת.
תגובות