זה כמו הקפיא את השאיפות הגדולות והצמא.
זה נתן מרחב מחיה, מרחב נשימה.
ואני חיה, ונושמת, בבלבול מבלבל, בהטלתלות מכאן לשם,
אך בראש מורם,
ברירה, בדיקה וגישוש.
לאן זה מוביל?
זו מין הרמת ידיים בלי להתייאש,
מין לתת את את העבודה למשהו שהוא לא אני,
ולחיות לפי הרגש
עם טיפת גבולות.
זה מעבר ליאוש
מעבר לתקווה
מעבר להכל,
זה פשוט שנשארתי
מאחור
בלי שום סימן.
תגובות