כשביקש ממני לכתוב אהבה כתבתי שימך על פיסת נייר
וכשביקש ממני לנשוק לאהוב ליבי, שפתייך קרבו אליי מתוך הזיכרון
וכשהוסיף ליבי וביקש את מי שונאת כמעט אני ועל מי כועסת וממי פגועה
דמותך נצצה לה מעורפלת בשדה דמיוני
ליבי לא הרפה והמשיך לשאול
מוחי התווכח עמו וצעק שיפסיק כי כבר כואב לו הראש
אז מה? השיב לו ליבי - גם אני כואב.
למה? שאל אותו הראש אשר נדמה לרגע שנרגע,
אני נשבר לרסיסים כל פעם מחדש
הנפש השולטת בנערה שבתוכה אני נמצא,
לא נזהרת מספיק ואני ממשיך להישבר
פעם הייתי פועם במרץ באיתנות
כעט מרגיש זקן אני בנפש צעירה
אני אוהב וכואב באותה עונה אינך מודע לעוצמת ההרגשה...
המוח נחרד למשמע דברי הלב והחל להיפתח אליו אף הוא, ספר ללב
מדוע גם הוא כואב:
כל היום אני עסוק במחשבות על אותו הבחור
הוא מוציא אותי מדעתי
איני יודע כיצד לפעול כבר
מוצא את עצמי כולי מבולבל
ונדמה שהנפש השולטת בי מקשיבה יותר לך
אתה אוהב, אתה לא מבין כי לפעמים מרוב אהבה לא חושבים טוב
ולכן אני פה, אני חושב ויודע איך לרפא אותך ואותי יחדיו אולי אפילו אם יהיה קצת כואב בדרך
אבל אינך נותן לי, מסביר המוח הכואב ללב הכואב
תשמע, משיב הלב הכואב למוח-
הנערה אוהבת את הבחור, אל תחשוב יותר מדי וכך לא תהיה מבולבל!
הראש החל להתרגז מעט, מה פתאום שהלב הקטן הזה ייתן לו עצות? ועוד מטופשות ובלתי אפשריות... לא הייתה לו סבלנות ללב התמים:
כשהיא מתחילה לדבר על רגשותיה הוא מוצא דרך להעלם תמיד, מעיין לך אם זה בטעות או בכוונה, אין לו זמן בשבילה וכשהיא צריכה אותו הוא לא שם. אינך שם לב?
והלב משיב: אך אין זו אשמתו, הוא נמצא במסגרת שאין באפשרותו תמיד להיות פנוי עבורה.
המוח החכם מתרגז עוד קצת, משתדל לשמור על קור רוח ושואל:
תגיד לי רק דבר אחד, מדוע אז הכנסת את הנערה לסיבוך הזה בו שנינו יוצאים כואבים ממנו ומשפיעים על כל המערכת כולה?
הלב שתק.
הוא התחיל לפעום מעט יותר חזק... הוא התחיל להכאיב מעט לגוף... חיפש תשובה מספקת בשביל להשיב למוח המתוחכם.
המוח התרגז אף יותר כשראה שללב לוקח כל כך הרבה זמן למצוא תשובה
כתוצאה מהתסכול של הלב והכעס של המוח
לפתע ניצבו בעיניי הנערה דמעות קטנטנות ומלוחות שהתגלגלו על לחייה העגולות וצנחו להן
על השפתיים העבות אשר מתוכם בקע קצה לשון קטנה שהעבירה את עצמה על השפה התחתונה של הנערה
ובלעה אל תוכה את הדמעות הקטנות, מרגישה את המלח שעוקץ את לשונה וצורב פניה
הלב והמוח נזכרים יחדיו בנשיקות אשר טעמו שפתיים אלו ואשר היו מתוקות מאוד בניגוד לדמעות ושניהם נאנחו בעצב מרגישים חסרי אונים ומרחמים על עצמם.
המוח התרכך מעט ואמר ללב שאין טעם לריב
כי הטעם של תוצאת המריבות הוא מלוח
כי תמיד הדמעות מצליחות לפרוץ החוצה
לא משנה כמה הוראות המוח ייתן להן, הן תמיד יסרבו פקודה
אלו הן רסיסי הלב שיוצאות החוצה
כשהלב בוכה מצער, ברור לכל שאינו שלם, שהינו שבור...
המוח מנסה לגרום ללב לחייך מעט
כי אף אחד לא אוהב לב קשה
המוח בניסיון להוציא חיוך מההרגשה של הלב, אמר ללב שהוא שמע שזה מודרני לסרב פקודה
כך שהוא לא כועס על הדמעות.
הוא סיפר ללב שבדיוק בימים אלו מדברים רבות על אודות סירוב הפקודות לאחרונה
שבמקרים ההם שולחים הפקידים את החיילים לכלא אבל החיילים עדיין שמחים כי יודעים שעושים את הדבר הנכון בו הם מאמינים... וגם להם קשה כך גם לדמעות.
המוח כועס עליהן על כך שהן הסתננו להן אל העיניים והציפו אותן עד לכדי פריצתם החוצה. המוח מאוד כועס עליהן אבל מוותר להן בסופו של דבר כי בשביל שהלב יתאחה לפעמים צריכים מספר רסיסים שנשברו לצאת מהגוף על מנת לאפשר לו להחליף את הרסיסים ולרפא את הלב, הרסיסים יוצאים בצורת דמעות דרך העיניים ואפשר להרגיש שכואב ללב ברגע שטועמים את הדמעות, הן לו מתוקות כלל. הראש חכם והוא מבין ובנוסף לפעמים אחרי הדמעות מופיע חיוך שמשפיע על המערכת לטובה.
הראש תמיד מוצא מספר סיבות לכל דבר.
הלב נרגע מעט ומודה לראש על הרגישות שגילה.
אנחנו פשוט שונים, אומר הלב למוח לאחר שנרגעו הרוחות.
לעולם לא נבין אחד את השני ולא נדע גם למה
אתה צודק, לראשונה הסכים איתו המוח.
אתה מרגיש ואילו אני חושב
מדי פעם ההרגשה והמחשבה מתנגשות אחת בשנייה...
הלב והמוח לחצו ידיים לשלום
אך עודם מתווכחים ביניהם יום-יום כל פעם על דבר אחר.
הלב לא נותן למוח מנוחה
והמוח לא נותן לו מנוחה חזרה.
לעיתים הם מגיעים להסכמה
בעיקר ברגעי האושר
אבל שהכל פתאום נעלם
צועק האחד על השני מחדש בטענות שהשני לא נזהר מספיק
ואני, הנערה, שואלת את עצמי שוב,
ביחד עם הראש הכואב וביחד עם הלב השבור,
האם אי פעם הם יגיעו להסכמה מוחלטת?
תגובות