מים זורמים מים עומדים 
©) ל.ש.ברנשטיין, Liora Sara Bernstein ) 

"מה דעתך להזמין שמרטף לשישי-שבת וניסע לירושלים ?" פנה אריה לנאוה מעל ראש הבן שהיה מבעט באחותו בסתר מתחת לשולחן.

"בסדר", פלטה נאוה, ללא פסק של שקילה, משל המשיכה דבריו באותו משפט ובאותה נשימה. 

רכונה על הכיור, גבה מופנה למשפחתה, הדיחה נאוה את הכלים. המים קלחו מן הצלחות המסובנות והתנקזו דרך הכיור למערכת הביוב. מן הסתם יגיעו עוד מעט אל הים, הרהרה, תוך שעה או שעתיים.

השבוע פגשה בדליה, ידידה משכבר ימים. מאוחר יותר באותו יום שאלה את אריה אם זוכר הוא מדוע נשא אותה לאישה; איך היה זה, איך היא הייתה, נאוה, שהתאהב בה ורצה בה. 

"כל כך הרבה שטויות את מדברת," טען אז אריה בחביבות, "מה זה חשוב מה היה לפני עשר שנים ?  אנחנו נמצאים כאן, כפי שהננו היום."

המים קלחו מהברז. זה קרה ביום ראשון וכעת הוא הציע לה חופשה של סופשבוע בירושלים.

הֶאָח !

עיר מקלט ירושלים, עיר מפלט, מקום אחר, שם היו נוסעים טרם האמירו מחירי הדלק והופיעו הילדים, לבקש את נשמתם.  היא לא חושבת שהייתה מתרצה לו בדבר אחר, אף כי לא ידעה לחזות זאת מראש, וחרה לה שידע במה לחלות את פניה.  מסב היה לשולחן, לחייו סמוקות מה לאחר האוכל, פיו לחלוחי במקצת ועיניו בוהקות כיקינתונים.  הקשיחה ליבה למראה.

"הפעם הזאת אני אזמין חדר," אמר.  מרמז היה לחוסר יעילות שלה שנתיים קודם לכן, אז הטיל עליה את ארגון סידורי הלינה לסוף שבוע אחר ובסופו של דבר מצאו עצמם בארבע אחר הצהרים בירושלים ללא מלון. היה זה אך צפוי שימסוך טיפה של ביקורת במעמד.

"בסדר", הפטירה, כנועה, מסירה את הצלחות. כמרחוק שמעה את הילדים צווחים. הייתה טינופת בכל.  הגברת רובוט נאוה, הלעיגה לעצמה בחדרי חדרים.  רובוטה נאוה.

"אריה, רוצה כוס תה ?"

* * *

כשחוצים את הגבול בין השפלה לאזור ההר מיד ניכר שהגענו לארץ אחרת. תמו הדרכים המישוריות, האוויר הלבן המאובק קמעה, הצמחייה השטוחה תשושת הגוון ומבני הלבנים והבטון נמוגים במערב לאופק הים.  מכונית הב.מ.וו. הכחולה פילסה דרכה בבטחה בין ההרים ונאוה תהתה אימתי יחלפו על פני עץ השקד לצדו הצטלמו עם הילדים בחורף השנה שעברה.  אריה סקר במבט אומד את הירידה הרחבה שנפרשה לפניו והחליט להישאר ברביעי.  המכונית הייתה מרטטת בעילאיות, כחץ שלוח אל המורד.  הוא סיים את הירידה וכבש כשני שליש מהעלייה ברביעי, אך לקראת הסוף נאלץ להיכנע ולרדת לשלישי. מכונית אמריקנית חדישה החלה מאותתת מאחריהם והוא סר למסלול הימני, מניח לה לעבור.  דקה קלה השתעשע במחשבה כי ידלוק אחריה, אך במהרה ויתר.

"ראי איזו מכונית נהדרת" אמר לנאוה.

החל גומא את שארית הדרך, חולף על פני מכוניות, עורך השוואה אילמת בין שלו לבין האחרות.  במושב לצדו פתחה נאוה שקיק ניילון והגישה לו כריך.  הציץ בה בנוחות ולחץ על הדוושה.  מנוי וגמור היה עמו לבלות יומיים של הרמוניה זוגית ללא מריבה.  כבר אמש דאג להשכמה טלפונית, הוריד את המזוודות, ארז את בגדיו, ברר איזה בגדים תיקח היא עמה.  הפעם לא תתחמק והוא ילך אתה לקנות לה נעלים יפות בירושלים. צרור שטרות עבה נח בארנקו.  הם יעשו ככל שיעלה על דעתם; יאכלו במסעדות, ילכו לרקוד, הוא יקנה לה כל שתבקש ויפנק אותה.  ניחוח עשן דגדג בנחיריו.  היא סיימה את הכריך שלה והדליקה סיגריה.  מי יודע כמה סיגריות עשנה הבוקר.  כל הזמן מעשנת, אדישה.  דיכא את הכעס שעלה בגרונו והציץ אל הנוף.  חופשה.  לימינו קיר סלע, לשמאלו משתפכת תהום פעורה והאוויר בחוץ צח וצלול.  עוד שני פיתולים ויגיעו לירושלים.  בתעלה שנשתרכה לשולי הכביש נחה מכונית הפוכה.  הצביע עליה לנאוה.

מכורבלת בפינתה צפתה נאוה להופעתה של ירושלים. עוד שני רכסים. עוד רכס אחד.  העיר משחקת במחבואים, אינה נגלית עד תום הדרך.  ואז לפתע, מאחרי הסיבוב, צריחים ומגדלים, על ההר, בשמים, מעבר לאופק, ושוב נעלמת, מתעתעת.  מסע קדימה ואחורה.  מסע עם אבא בכבישים צרים ומתפתלים, בין סלעי ענק, אבן חיה.  בתל-אביב יש חול צהוב וים ומדרכות. ילדה קטנה באוטובוס. ואבא מצביע על השתילים הקטנים, החדשים, גמדים בין הסלעי.  "פעם לא היה כאן כלום," הוא אומר בצליל מיוחד.  מכוניות שרופות וכלניות ורקפות ושיר על באב-אל-ו`אד ומין הבטחה שכזאת, במסע עם אבא.  ומגיעים לעיר זרה, קור ועננים, מאכזבת. והיער גדל, והסלעים מתגמדים.  השכנים קנו מכונית, בגימנסיה בנו את מגדל-שלום. ואבא מת. המשוריינים בפתח לשער הגיא כאילו נתכווצו.  הילדים שלה אינם יודעים לשיר "כלניות" ו"באב-אל-ו`אד". רק הכבישים התרחבו, שני נתיבים, שלושה, ארבעה.

יש להגן על פרחי הבר המקומיים; הרקפות נסוגו, החנוכייה שעל מגדל המים אינה דולקת יותר. בשדרות רוטשילד התמלאה בריכת שושני המים בסחי ואחר כך סתמו אותה בחול.  והיא נשאה לעולה חדש שהגיע ארצה מרומניה בחורף שירד שלג בתל אביב.  ובמהרה ייעלמו אולי גם אנחנו, הסביונים, זה פרח בר בלתי מוגן, ויישארו רק שושנים, ורדים, סייפנים, שתילי נטיעות מיובאים ופרחי חממות ליצוא.  אבל הדרך לירושלים עודנה עומדת, רומזת, הרים וסלעים חיים, מטעי זיתים פחומי הגזע בחורף, מסע ברכבת בנקיקים מושלגים, ואבא מספר, "כשהיינו קטנים, הסתתרנו בלילה ביד אבשלום".

סיבוב חד קטע את הרהוריה. כתמיד חשה בחילה עת נסעו במהירות רבה מדי.  המכונית העפילה אל הפיתול האחרון וכהרף עין ניבטה אליהם העיר.  "ברוך בואך לירושלים", נכתב בצמחים על מדרונות ההר. מספר פועלים התעסקו בשיפולי הכביש באתים וכלי חפירה. מכונית משטרה וג`יפ משמר אזרחי חנו לירכתי הדרך.

נאוה גוללה מטה את החלון.

"יש שם מכונית הפוכה," הודיע.

"יודעים, מטפלים בזה," ענה השוטר.

הציצה בחשש באריה.  תכף יגער, מדוע את מנדבת אינפורמציה.  אך הוא היה מנווט בתנועה העמוסה של יום שישי, המתנהלת בכבדות בין דוכני ירקות וערב רב ברחוב הצר.

"בירת ישראל", סינן בין שיניו, "ולא יכלו לפתוח לה עוד כניסה."

הביטה בו בהכרת תודה.  היום נסעו שניהם לאותו יעד.  אולי בדרכים נפרדות, אולי במילים אחרות.  ושוב גאתה בה תחושת הציפייה של העבר, מקישה, הולמת, ממאנת להסתלק.  נוסעים היו אל ה-י.מ.ק.א.  היא חשה רווחה על שהפקירה בידיו את כל הסידורים, את הפיקוד על גווייתה ואת הארגון של המציאות.  בסופו של דבר הגיעו לבניין גדול, טירה עם מגדל שיש, עטורה גנים ומתוחמת חומה, והוא החנה את המכונית על המדרכה והוציא את המזוודות.  השער היה משורג בפיתוחי ברזל, הם עלו במדרגות אבן ונכנסו בדלת ענק מעץ מעוטרת בציצים ופרחים מגולפים בשיש. פנים קבועים באבן הציצו בה ותאריך נושן טבוע בטבלת זיכרון הורכב על הקיר. הולכת הייתה קדימה ואחורה. באולם המרווח והאפלולי, מלווח עץ. בו כל פינה וחפץ העידו באלם על האומנים האלמוניים שיצרום.  תחושות ילדות עתיקה התעוררו בתעלות נידחות, כערפל טמיר ללא תמונה, אֶתֶר הקולוניאליזם והמנדט הבריטי. דומה היה עליה שליד אחת הכורסאות הכבדות, ואולי בפינת האולם, משקיף מעל ראשה לפינה סתומה שבקיר, ניצב גבר זר חתום סבר, שחום, שחור שיער, בשרו מתוק כאפרסק וריח המוות.  היא חייבת לזהות אותו, כי הכירה אותו אי-שם, אך הוא היה מתעלם ממנה.

יד הונחה על כתפיה והיא הסבה ראשה לעיניים כחולות ופנים בהירים, בשריים קמעה.  "בואי, בואי," רטן אריה, "עוד מעט יסגרו את כל החנויות."  הם עלו במעלית מיושנת לחדר מרווח רחב-חלונות, רהיטיו צנועים אך שופע במידותיו.  "אל תפרקי את המזוודות," אמר, "קודם נאכל משהו ואחר כך נקנה לך נעליים."

הוא הוריד את המכונית מהמדרכה ופילס דרכו בתנועה הסואנת לעיר.  גילה מקום במגרש חנייה דחוס ולקח אותה לאכול במשסעדת שרות עצמי שם משלמים בשבת בתלושי מזון שנקנו ביום חול.  מצא רחוב יפה, סגור למעבר כלי-רכב והחל סורק עמה את כל חנויות ההנעלה אחת לאחת.  לבסוף נכנסו לחנות מפוארת.  היא מצאה שם זוג נעליים במתכונת האופנה האחרונה עם עקב מחודד, גבוה, וחוטם צר. היו אלה נעליים נשיות, עורן כקטיפה וצבען כיין קידוש כהה.  נאוה התנאתה בנעליים מול הראי, אוהבת את מראה רגליה החטובות על העקבים המשוננים.

 "אלה מתאימות," אמרה לזבנית בסיפוק, ונפנתה לבעלה בחיוך עוגב.  הוא הניח לה לפסוע הלוך ושוב. המוכרת ניגשה ללקוחה אחרת ואז הפנה אותה הצידה והשפיל את קולו. "

"ז`מס לא שימושי," אמר. "נוגעים בו והוא מתכסה בהרות בהרות. הן תיראנה מלוכלכות אחרי יום יומיים.

"הן בסדר גמור," הפצירה, שולחת מבט עורג אל רגליה היפות לכודות קטועות בראי.

"את תהיי גבוהה יותר ממני," קבע, "והבורדו הזה, אי אפשר ללבוש אותו עם כל בגד. כדאי לחפש משהו עם עקב יותר נמוך ויותר רחב, שלא יכאבו לך הרגליים מהר. צבע שחור או חום, שהולך עם כל דבר".

המוכרת שבה אליהם והוא ביקש ממנה נעליים אחרות. למעשה עלה הזוג שבחר יתר מהזוג שבו בחרה היא ואף על פי כן שילם ברוח נדיבה מבלי להשמיע הערה של ויכוח או התמקחות. אחז בנרתיק הניילון ויצאו לרחוב. השעה התאחרה והעיר החלה מודדת בגדי שבת. הארוחה והשיטות נסכו בה עייפות ורגליה כבדו.

"בואי, ניסע למלון," אמר אריה ברוך, חש ביגיעתה ממראה פניה. הולכים היו למגרש החנייה בחוצות עיר האבן האפרורית וקור עלה בעצמותיה.

"את יודעת," שח אריה, פותח את דלת המכונית, "אפשר לעלות לראש המגדל של ה-י.מ.ק.א ולהשקיף משם לעיר העתיקה. מחר נעלה לש, אם תרצי."

"היית שם לפני מלחמת ששת-הימים ?" נעורה התעניינותה.

"הירדנים היו צולפים," סיפר.

כשנה לפני מלחמת ששת הימים אושפז אביה לתקופה קצרה בהדסה. היא נהגה לסרוק את מרכז ירושלים ברגל אם הגיעה לבית החולים טרם שעות הקבלה.  היה שם רחוב רחב שהתמשך לאורך גן העיר, מן המרכז עד  מלון המלכים, ובכל אשר פנתה מעולם לא הצליחה לעקוף אותו.  זמן קצר לאחר תום המלחמה נפטר אביה. קצת לאחר מכן, נסעה לירושלים. ליד סיבוב רמלה פנה נהג המונית שמאלה לכביש מיושן ובלתי מוכר. הם נסעו מספר קילומטרים ולפתע החליפה האדמה את צבעיה. הירוק התחלף בחום והמכונית העטה בראש העלייה כמהרהרת, ואז נסקה מטה, אל עמק מדהים ורחב ידים שמעולם לא ראתהו. לשביב שניה נעתקו החושים ממנה, כאדם המוצא עצמו מעופף בחלום.

"מה זה ?" פלטה נדהמת לחלל המונית.

"זה, עמק איילון," אמר אחד הנוסעים, "ושם, מעלה בית חורון."

בלילה חלמה כי היא ניצבת נוכח ארון השעונים בחדר המדרגות וכשפתחה את דלתותיו  נגלתה לעיניה מחילה במקום בו היה קודם רק קיר. היא נכנסה אל הפתח האפל והתקדמה דרך מסדרון אלכסוני שהתמשך במקביל למדרגות בממד נוסף.  הגיעה לחדר רב-מידות שהיווה חלק מהדירה. מסתמא, היה צפון בקירות הבניין כל השנים הללו. היו שם פריטי ריהוט, ואור, אף על פי שידעה כדרך החולמים שאין הדבר אפשרי, והיא תהתה מי התגורר שם כל אותה עת. אותו היום, כשהגיעה לירושלים הצטרפה לסיור מאורגן של העיר. היא פחדה לשוטט בגפה פן תגיע למשכנות ערבים והם ירצחוה. הטלוויזיה טרם חדרה לבתי ישראל והעימות עם ערבי, על רקע נוף הארץ, הצטייר לה במתכונת היומנים המיושנים בשחור לבן של חברת פוקס המאה העשרים.  ברחוב בו נהגה לשוטט בתקופת מחלתו של אביה נפערו כעת מבואות. האוטובוס נכנס לאחד מהם והמשיך בכביש רחב לכיוון העיר העתיקה. השעה הייתה אחר הצהרים והשמש סטתה לפאתי מערב. הם הגיחו מכיוון הר הצופים ופנו ימינה ולפתע נשקפה אליה ירושלים העתיקה, ניצבת על ההר שמנגד, שלמה ומלאה כציור על כף היד, מוקפת חומה וזוהרת בכיפות הכסף והזהב לנוכח השמש השוקעת. המראה היה כה יפה ומושלם, וידה התהדקה על הסורג שעל החלון.

הייתכן שאי-שם בעברה הרחוק, טרם מלחמת הקוממיות, נלקחה פעם בדרך זו ? ואולי חייתה מקום זה בגלגול אחר ? הזה היה פשר הציפיה שגאתה בה כשאבא אמר, "עוד מעט נגיע לירושלים", והאכזבה שהייתה מכה בה בעקבותיה ? ואולי, כשאמר, "ירושלים", התכוון לירושלים מהמימד הנוסף הרביעי ? זה שהסתתר באין-מקום מאחרי חומת האבן ?

אבא. לרגע נדמה לה שהיא מזהה את פניו בין העוברים ושבים, אך הוא נעלם.  גם כעת הייתה השעה אחר הצהרים, התנועה כמעט שככה ואריה פתח עבורה את דלת המכונית.  עלו במדרגות, דרך הגן ודלתות הענק לאולם הקבלה המשופה עץ כדי לקחת את המפתח. שוב חישבה להבחין בו, ניצב בצללי אחת הפינות, דמותו כאילו מתעקשת להופיע, כאילו החליט להתלוות אליהם במסע זה, מתגשם מדי פעם, מופיע, ואחר כך נעלם שוב, ועוד הפעם מופיע בפינת רחוב, שותק.  הם נכנסו לחדר והיא הדליקה את האור. אריה פתח את החלון ופנה למקלחת, מסובב את ברז המים החמים. יכולה הייתה לפרט דקה לדקה, כחרוזים שחוקים, את פעולותיו הבאות. התיישבה בלאות על המיטה.

"נאוה," אמר, "התקשרי הביתה לראות אם הכל בסדר".

הניחה ידה על הטלפון, בלתי מודעת למבטו.  אישה יפה, בריאה, פקחית, הרהר, ותמיד צריך לומר לה מה לעשות.  ואף על פי כן, הביט בה ומבטו התרכך. רכונה הייתה לאפרכסת כמגוננת, שיערה גולש קדימה ומסתיר את פניה.  שלף סבון מהמזוודה ופנה למקלחת, מעביר ידו בחטף דרך סילון המים לבדוק אם החמו. כשיצא, כבר חכתה לו במיטה. הגיפה את הוילונות על החלון הפתוח והחדר היה חשוך. חש בריח של ניקיון עולה ממנה. בודאי התרעננה ליד הכיור.

אריה הפשיל את השמיכה ונכנס למיטה אל נאוה, עירומה וחלקה כצבי. הוא עצם את עיניו, שוקע לשכחה פנימית, הרחק מביתם בתל-אביב, מהחיים הקשים. הטמין ידו בין יריכיה והיא פשקה אותן קצת עבורו, רכה וכנועה.  צולל היה מטה מטה, לבריכת מים עמוקים אפלים, לשינה עמוקה וחסרת חלומות. נאוה נרדמה אף היא ותנומה מבועתת וטרופה אחזה בה.  צעקות וזעקות מחרידות הדהדו לעומתה בשנתה. ניצוץ בודד של תודעה השתאה לנוכחות הצלילים הרועמים, נעדרי הרגש. כאשר נעורה היה החדר שרוי בעלטה מלאה והאוויר קר ודביק על גופה העירום. הצרחות ופראיות לא חלפו ולדקה נדמה לה שאבדה את קו הגבול המפריד בין חלום למציאות.

הסיטה את הוילונות והציצה החוצה. עדיין שרר אור דמדומים קלוש והיא נוכחה לתדהמתה כי החלון נשקף לכר דשא ענק, ערוך כמגרש כדורגל. דמויות קטנות של אנשים התרוצצו בו כמוכות תזזית, שואגות שאגות מקפיאות דם.  למזלה סרו גם הם למרות החשיכה היורדת. שבה למיטה ונשכבה על גבה, גיווה מתוח, רגליה ישרות והשמיכה משוכה עד לסנטר.  אריה נחר לצידה מעדנות בקול שריקה מעובה, חרישי. עיניה היו פקוחות אל העלטה ואוזניה הולכות והופכות קשובות לדממה המשתררת אט אט, בחוץ ובתוכה.

הייתכן שמישהו  יכול להיות כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום.  דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה.  באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה.  אינטימיות.  היא לא השתוקקה לשכב אתו. לא אז. אבל המעמד היה כזה שאי אפשר היה לפגוע בו.  טקס פיזי שחתם את הקשר ביניהם, אימת אותו, קיום יחסים. בדידות.

הדמות שראתה היום היה אבא. עם חלוף העתים התקרבה עליו במניין שנותיה וכעת ניצבה לפניו לא כבת אלא כאישה נוכח גבר. רחוק וטמיר ראתה אותו, זקוף וכהה כצועני.  המקורב לה ביותר בזיכרונותיה, בלב האין, הפך מרוחק ונעלם.  סופת ריקנות רחשה בחלל. העולם היה ריק ומבלי נשמה. תהתה אם גם אחרים חשים כך כשאבותיהם נותרים מאחור.  המון עצום ורב של אנשים שהוריהם הסתלקו מהעולם, מותירים מאחריהם שובל, אומה של יתומים ללא נפש.  ורק בלילה מתהלכות רוחות הרפאים, מלאך המוות יעבור, יקצור את כל הסביונים. אך היא הרי נמצאת בירושלים, מרכז התבל, טבור העולם. 

מדוע לא סיפרת לי אף פעם שהיא כל כך יפה, אבא ? מדוע שמרת סוד ממני ? המילה יופי לא נזכרה באף אחד מסיפוריך. חשבתי שאנחנו מקורבים אבל אתה שתקת. ההיה זה סוד שצפנת לעצמך בלבד ? מדוע לא לקחת אותי לראש המגדל והראית לי את העיר ? לנכדך עיניים כחולות ואתה לא ידעת.

למחרת בבוקר, בסביבות השעה אחת-עשרה, הטעינו אריה ונאוה מחדש את חפציהם במכונית ויצאו לבזאר הירושלמי הגדול, אל השוק של העיר העתיקה אשר שום ביקור בירושלים אינו שלם בלעדיו.  משוטטים היו יד למותן, כזוג בקיא ורגיל וליבם טוב עליהם מתמיד.  אמש, לאחר שהתעוררו, החלו נכונים לקראת הגיחה למלון המלך דוד שניצב בדיוק מעבר לכביש, מובלעת קטנה של חוץ לארץ בזעיר אנפין, ארץ האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים.

"תארי לך, שכעת נכנס לכאן קיסינג`ר," התלוצץ אריה, סוקר במבטו את אולם הסעודות.

"או ראש הממשלה," החרתה לעומתו נאוה, גומעת לגימה קטנה מכוס היין שלפניה.

כשסיימו ארוחתם פסעו כה וכה בחלקים הציבוריים של המלון, לראות ולהראות.  נסעו לחזות בעיר בלילה, סיירו בכותל המערבי, ברובע היהודי, הקיפו את החומה המוארת.  הם שבו למלון לחזות בתכנית טלוויזיה פופולרית ומשם לקח אותה אריה למועדון לילה ללגום ולרקוד. הנעלים החדשות שקנה לה היו נוחות מאוד וטבעת היהלום שעל אצבעה זהרה בריבוא שברירים. בלילה שוב תינו אהבים.  כעת נכנסו לעיר דרך שער שכם והיא נעלה קבקבים. 

כרכה ידה מאחריו ותחבה בוהן בחגורת מכנסיו לייצוב. 

בפעם הראשונה שהיו בירושלים ביחד, כשרק החלו מחזרים, שמח בהתלהבותה כמוצא שלל רב וקנה לה עששית נפט מזכוכית מסוגננת ירוקה.

הערבים, הרהרה, הצליחו לשלב את ססגוניות המזרח בצרכי הזמן הזה כל עוד שמרו על תום ואי-מודעות באומנותם.  נרות צבועים גדולים, צלחות ארמניות מצויירות ביד, עוגיות אטריות מסוכרות ומשוקדות.  המנורה שלה נבראה בעידן הקודם, טרם המפגש עם התייר הישראלי.  יורדים היו מטה במדרגות, דרך נקבת אנשים, והיא שתה ליבה לכלוב עץ עם ציפור זמר שתלה על פתח אחת החנויות.

"כמה אתה מוכר ?" הצביע אדם מההמון, ספק בלצון ספק ברצינות.

העיר הייתה כולה אבן. קמרונות סוגרים ממעל, אבנים מתחת.  אם יפרצו את המדרכה יגלו בודאי רחוב נוסף, תת-קרקעי, מתמשך במקביל לרחוב של ההווה.  ומתחתיו עוד רחוב ועוד רחוב.  שכבות רבות לירושלים.  גם אדמה לא הייתה כאן.  היא לא ראתה גנים, רק אבן, או עפר מיובא בעציצים וגומחות.  היא השתאתה לדעת מה פשר העם הזה שיכול להחזיק בציפור, זערורית וחולפת, חופן מתנשם של נוצות, בעיר האבן נטולת העפר.  הזה מחירו של הנצח ?

תוהה הייתה לדעת את ערכו של המקום הזה ללא נחיל האנשים שסחפם מטה מטה, בלעדי החנויות הססגוניות ותפאורת המזרח.  גל אבן עצום של מחילות, נקבות, מנהרות ומעברים, אינספור חלונות כבויים כעיר רפאים טרופה אי שם על אחד ההרים ? ואולי רק כך ניתן יהיה לשמוע את האבנים מלחשות והדי יריות באלפי חדרים ?  הם הגיעו להצטלבות של מספר סמטאות אשר היוותה מעין אפשרות של מרכז, או פרשת מים דמיונית שממנה פרשו הסמטאות לדרכן.  מסעדה, אטליז, מרתף תפילה רבוע, בית-שימוש ציבורי, שלט המורה "אל הכותל".

"ימינה או שמאלה ?" שאל אריה.

הכותל המערבי, בית חורון, בית המקדש, ואדוני השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים.

"שמאלה", ענתה. 

"אתה יודע, לפעמים נדמה לי שמאחרי הפינה נמצאת הסמטה המושלמת. פעם אחת אני אסתובב ואגיע אל רחוב שטוף אור, נקי, ללא אנשים, בדומה לרחובות הצדדיים. החנויות יסבירו פנים, ויהיו שם הדברים המושלמים, האמיתיים, אלה שתמיד מחפשים אותם, " הוסיפה, מהורהרת.

אימץ אותה אליו לחטף.  "העיר הזאת עושה משהו לאדם," הודה.

"כמה שבאים אליה, היא יפה יותר, אף פעם לא פחות," המשיכה לחשוב בקול, "ספוגת המושלם. כאילו נשמתה קיימת בנקבוביותיה, לא ברקיע של הפילוסופים".

"כבשו אותה בידים", הוסיף אריה.

כי ירושלים, כפי שהיא כעת, המשיכה במונולוג אילם, הייתה המקום היחיד בעולם בו חשה שכל השברים והמילים מתאחדים, למן נישואי ישראל לעיר היבוסי ועד למלחמת ששת הימים. הלב הממשי היחידי שבסופו של דבר נותר לאדם אם יסתכל קדימה ואחורה, מנין בא ולאן הולך ואינו רוצה להיוותר בידים ריקות.  אך נפשה הייתה רופסת. לא ידעה אם היא מסוגלת לעמוד בקשר הלז, בחוב שהטילו עליה רוחות האלמונים שניבטו אליה מכל שעל. לא הייתה לה זכות להרהר בדבר כי הרי לא נשאה נשק במערכה, ואף על פי כן, העזה. חייב אדם להילחם על נשמתו, אך היא הייתה פוחדת למות. אולי הייתה מוכנה להגיש נפשה שלה כקורבן, אך לה יכלה להתמודד עם המחשבה שבני משפחתה ייספו. פעמים רבות התבוננה בסתר באידיאל של האומה, אלה שהעניקו לה את העיר הזאת. גבר, יוצא צבא, רצוי יוצא יחידה קרבית, אולי קצין בצנחנים, צועד ברחוב, עכוזו מכונס פנימה, פלג גופו התחתון מניע מכנסיו בשחצנות גברית.  בערבי רעים היה מספר על הקרבות. "תראה, אתה לא היית שם... " יאמר. זר לא יחדור לחבורתו, ואישה ודאי שלא. יביט דרכה בעיניים קמות ויתעלם מדבריה כאילו היא חפץ או ילד מתערב בשיחה לא לו. והרי לכולם היו אימהות ? עם ישראל לא היה יוצא ממצרים אלמלי המיילדות ? לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר אדוני. אליהו שחט את כוהני הבעל ודמם ניגר בפלגים ובגיאיות. הוא עלה בסערה השמימה, כלל לא בקול דממה דקה.

זרם האנשים התמעט ושכחך.  כעת חלפו בסמטאות זרות שמעולם לא פסעה בהן קודם.  הם חצו קמרון אפל, ריק מאדם, והיא נצמדה לזרועו של אריה ביראה. אשפה הייתה מוטלת לפתחי הבתים וריח מים מעופשים וביבים עלה מבורות ניקוז פעורים בכביש, שכוסו בלוחות עץ.  גל אבנים נערם בקרן הרחוב.  ערבי צעיר הצליף בפראות בסוס רתום לעגלה. גלגליה היו חדישים ומצופים בצמיגים. הסוס עבר את מכשול האבנים וכעת משך בעליו את המוסרות אחורה, כופה על בעל החי לחזור בעקבותיו. נער קטון ניצב מתבונן לתוך החור שבמצבור הלבנים. יללות גורים בקעו משם וחתולה אפורה התרוצצה באין מנוח מסביב. נהג העגלה הדהיר את הסוס בלי שית ליבו לעוברים ושבים ואריה משך אותה אחורנית לכותלי הסמטה.

 "הרי לך גם הרפתקה", אמר.

בפתח אחד הבתים, בתחתית גרם מדרגות צר ומתעקל נחה נבלת חתול, פיה פעור ושיניה מגולות. גור חתולים דק נצמד אליה, מתבונן בעיניים חרדות בעוברים ושבים. לא ידע שאמו מתה והיה מגונן, ואולי שואב הגנה, מגופה המת. להרף עין של נצח נרשמה דמותו בזיכרונה בפרטים שבפרטים: עיניו, שהכחול בהן עוד לא התחלף כולו בירוק, פרוותו האדמדמה, סמרורית וזקורה והשערות בה כנפרדות אחת לאחת. חשה באריה , ספק גורר ספק מוליך אותה משם.

`מה אכפת לי,` חזרה ושנתה לעצמה, `לא אכפת לי, לא אכפת לי בכלל. העולם מלא יתומים, בנגלה דש, קמבודיה, ביאפריה.

השמים התקדרו מחוץ לקמרונות האבן וגשם דק החל מזרזף על העיר.  אריה ונאוה התעכבו בשוק הערבי, לקנות מלפפונים ופירות לילדיהם. כבר התאחרה השעה והם רצו בגשם הקל שקיבל את פניהם, אריה סוחב את סלי הירקות ונאוה מחזיקה בענבים בשקיק נייר חום פן יימעכו.  הגיעו למכונית רטובים ורוטטים, ואריה גידף חרש מבעד לנשימתו.

לילה של חולין ירד לאיטו, המכונית החלה משרכת דרכה אל השפלה, מחליקה במורדות אל אורות המטרופולין אשר עדיין הסתתרה מאחרי האופק.  על המושב האחורי גילתה נאוה חולצה ישנה, אדומה, והתעטפה בה כלהכעיס, פניה מכורכמים בקור וכולה כתוכי, בחצאית צהובה, חולצה שחורה ומעליה החולצה האדומה, מנוקדת מרובעים קטנים לבנים. אריה נהג בשקט, בנחישות, ידיו קמוצות על ההגה, שפתותיו קפוצות אחת לאחת. 

דלת זכוכית ממוסגרת מתכת תקבל פניהם בשובם הביתה. הם ילחצו על כפתור האינטרקום, יחלפו על פני גיבוב של אופניים ועגלות ילדים בדרך אל המעלית ויגיעו עמוסי צרורות וירקות לדירתם. ממעוף ציפור מתרחקת נראו כעת פנסי המכונית בלבד, משלחים אלומות אור על הכביש. מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת.

(1979).