מלכדובסקי עמד מול הראי ובחן את עצמו היטב.

מתלבט היה אם ללבוש סוודר על מכנסי ג´ינס או להחליפם במכנסיים מחויטים יותר. הרדיו הודיע שמזג האוויר יהיה חורפי וגשם יֵרֵד לפרקים. עזרא לא רצה לנסוע לדיזנגוף סנטר במכוניתו כי לא תהיה שם חנייה ולא איווה לנסוע באוטובוס כי אז יאחר. יהיה עליו לקחת מונית בעל כורחו, דבר המאוס בעיניו כי מדובר בבזבוז מיותר של עשרים וחמישה שקלים.

כבר למעלה מחודש לא יצא בערב מהבית, מסתפק לחלוטין בעולם שהשתקף אליו ממסך הטלוויזיה, המחשב, הוידיאו והטלפון הנייד, אלא שמפגש זה נרשם ביומנו עוד לפני שבוע והיה מציץ בו מדי יום, מתקרב אליו בהדרגה ומתפרנס ממנו.

רינת יריב, גבירת הצ´אט מהבלוג בפורטל וואלה, הודיעה לכל המכותבים על ערב קריאה שהיא עומדת לקיים ב-14 בפברואר בספריה שבחנות צומת ספרים שבדיזנגוף סנטר. היה זה מסר סמוי ששלחה לו כדי שייפגשו ויכירו אחד את רעהו פנים אל פנים. ועמדה להרצות על מעשה בכלב אחד שכתב עליו סופר בר מינן.

המשיך לשקול את מראהו, ראשו מוטה במקצת הצידה.

עזרא לא היה גבר קרח, אך גם ביפי התואר לא ניחן. גוץ היה ובעל כרס, רווק כבן חמישים ללא ייחוס (מלבד אחיו, אולי, העיתונאי עמוס מ. הידוע).  על פי מקצועו היה בנקאי יושב בתא הרחק מהקהל ואת רוב הערבים בשנה בילה בביתו מול הטלוויזיה, ועוד יותר מול המחשב, נוכח חשבונות הבנק והבורסה שלו שהלכו והשתפעו בממון האהוב ובאירועים וירטואליים ידידותיים.

כעת הזליף על עצמו קצת אפטרשייב יקר שקנה בסופרפארם נגד שיקול דעתו .

שם המשתמש הווירטואלי שבחר לעצמו היה "מלכדון", - "מלך – מלכודת", - שילוב של פנטזיה וכוח משיכה בלי לוותר על הקשר לשם משפחתו. בכיסוי זה מצא חברים וחברות חדשים  והיו מחליפים ביניהם מילים כמו נשמות ערטילאיות ללא מעטה גוף.

מלכדובסקי העריץ את רינת יריב, המשוררת והעיתונאית, שלהבדיל מרבים אחרים הופיעה בשמה האמיתי במרשתת, דהיינו באינטרנט, וניתן היה לדלות תמונות שלה ממטמוני מנוע החיפוש "גוגל", להתבונן בתואר פניה ולבחון את חיטובי גופה. היא השפיעה עליו נגד רצונו. רק בגללה נאלץ לקנות מדפסת צבע כדי להפיק את תמונותיה, אותן תייק בזהירות בקלסר פלסטיק שקוף שהניח במיטתו מתחת לכר. כשחש במחנק הידוע לופת את גרונו טרם השינה שלף אותן מתחת לכר, הביט בהן, בעיניה הנבונות, יודעות-כל, והשיב אותן לתיק באיטיות כדי שלא יתפוגגו מעיני רוחו בעודו שולח יד מתחת למעמקי השמיכה בעפעפיים עצומים.

רינת הייתה גרושה ועמוסת אכזבות מבן זוגה לשעבר. הבלוגים שלה נכתבו ברובם למען מלכדובסקי , שידעה שהוא שם אם כי לא טענה כך בפירוש. כשפרסמה כתבה שידע שמכוונת אליו, נהג להדפיס אותה או לגזור אותה מהעיתון ולשמור אותה מתחת לכר בתיק הפלסטיק השקוף הידוע.

היום ייפגשו לראשונה פנים אל פנים. הוא ייגש אליה בתום האירוע ויציג את עצמו. הוא תהה אם תזהה אותו במהלך ההרצאה –ודאי שכן – ואיך זה יתבטא. האם תחייך אליו ? תקרב אליו ? תדבר רק לכיוון פניו ? תפנה אליו ישירות   ? "עזרא," היא קְרֵבָה אליו בין הכיסאות, "מה נפלא לראותך היום בינינו," אומרת. "גבירותיי ורבותיי, " היא פונה לקהל, "הכירו נא את עזרא מלכדובסקי, הידוע לבאי אתר הספרות והאמנות של רינתיריב בשם המשתמש מלכדון. לכבוד הוא לנו," תסכם ותלחץ את ידו ואצבעותיה יקיפו את אצבעותיו בלחיצת היכרות סודית.

מעבר לכך לא הצליח לראות כי עד כה תמיד פגש אותה בעפעפיים מכוסים ויד מחופה בשמיכה.

נהג המונית הוריד אותו מול דלתות הכניסה והוא המתין לאור הרמזור שיתחלף במעבר הכפול. השעה הייתה שמונה בערב, שעת הדמדומים שבין השיבה לבתים והיציאה מהם לבילויים. צומת דיזנגוף והמלך ג´ורג´ הייתה ריקה כמעט מלבד בני נוער משוטטים, חיילים ותרמילאים. הבניין בהק, אורות המכוניות הבליחו, השמיים היו שחורים והצבע נעלם סביבו.  עבר את הבידוק בשער הזכוכית ונכנס לקניון המפותל, תוהה בנפשו איפה הספרייה שדוּבַּר בה. שבילי הקניון היו משופעים ומעוקלים, האורות בחלונות הראווה דלקו והציגו את אלפי מצרכיהם. פה ושם התגודדו קבוצות אנשים צעירים והוא שאל באחת מהן את הכיוון למקום. לא נראו בעלי חיים במבוך מלבד הכלב שיופיע בסיפור ההרצאה שעמד לשמוע וייתכן גם שמלבדו עצמו, לאחר שחש כאדם המוציא את גווייתו לטיול ככלב.  מאחורי כל פיתול ופינה ארב מינוטאור נסתר הממתין לשעתו.

אז הבחין בקיר שלם וארוך בעל דלתות זכוכית רחבות שֶׁיֻּחַד כולו לַחֲנוּת ומעליו כתוב באותיות ארוכות "צומת ספרים".

נשם נשימת רווחה ונכנס. המקום מצא חן בעיניו. לשמאלו אולם עמוק כמו הספריות בהארוורד או בייל, שולחנות דלפק מוארכים ומולם כיסאות במרחקים קצובים. לצד כל כיסא על השולחן ניצבה מנורה בעלת אהיל זכוכית ירוק, כזאת שמככבת באינספור סרטים על המרקע. הכול חדש, נקי, ממוזג, ממורק, קום-איל-פו, ללא שמץ אבק וגם אנשים נמצאים מפוזרים פה ושם לאורך השולחנות ומעלעלים בספרים שמוצגים לראווה בפני הקהל למכירה.

ואילו קדימה מלפניו נמתחו דוכנים ארוכים בגובה מכתבות שהכילו מדפים לאורך, ועליהם ספרים. אנשים מספר ישבו מאחורי הדוכנים על כסאות פלסטיק לבנים ולפניהם ימינה, על במה קטנה, ניצבה אישה ומאחוריה גבר צעיר לבוש מכנסיים שחורים, חולצת כפתורים ובידיו כינור. הקהל לא התאים לשם וניכר באנשים שהגיעו מבחוץ מעולם הגשמיות ולא הצליחו להשתוות לעולם הווירטואלי. עורם הבהיק, בִּטְנֵיהֶם נשרכו בגלוי, הם לבשו ג´ינסים וחולצות אריג, הנשים נראו מיובשות. נמצאו שם אחדים מכוערים בפירוש שצרמו את עיניו הבלתי מורגלות במציאות שכזאת. אף אדם צעיר, יפה, כמו בטלוויזיה, לא נכח שם מלבד נגן הכינור שליווה את המספרת באתנחתאות דבריה, וההיא לא הייתה ענת יריב..

לרגע חשב שהגיע למקום הלא נכון. הוא כינס את עשתונותיו והביט סביב לו בחיפוש אחרי מקום ריק. מצא כיסא פנוי בעורף זוג אחד, אישה ענק שנראתה נינוחה בתוך צורתה ולידה אדם מבוגר, ראשו עשוי צמות, כאלה שהנוער מכנה ראסטות, שהתלחש בהפגנתיות והביט במלכדובסקי לאישור. הוא הביע דברי ביקורת על המרצה ועל התוכנית ועזרא הקשיב והביט בשתי עיניים ובשתי אוזניים כל אחת לחוד ורק תודות לגמישותו האסטרטגית במעשי החשבונאות בבורסה הצליח לעקוב באוזן אחת אחרי המתמרמר, בשנייה אחרי ההרצאה, בעין אחת לסקור את המרצה, ובעין שנותרה לעשות דברים נוספים.

רינת שלוֹ הייתה אישה יפה ללא רבב וקמט, תבונה והבנה עמוקים נשקפו מעיניה הכחולות שמעליהן נמתח זוג גבות חלקות ונשיות בקשת דקיקה. את האישה שבכאן הוא לא הכיר, וגם היא נראה שלא הכירה אותו. היא לא גילתה שום סימן להודאה בנוכחותו, היא לא פנתה אליו גם לאחר שהזדקף על מקומו, כחכח בגרונו וגרר את הכיסא קצת קדימה בקול צרימה קל.  היא העבירה לקהל סיפור מורכב על סופר אחד שכלבו מת. הסופר היה כנראה איש עדין נפש שאינו מסוגל לסרב, ואשת הפונדק ההררי שהתארח בו בסיפור, שייתכן שדמתה לבת הזוג הענקית של בעל הראסטות שהרעיש מול עיניו,  שדלה אותו לקחת ממנה כלב מסמורטט ללא ייחוס במקום הכלב המת ועוד שכנעה אותו לשלם בתמורה מספר פרוטות עלובות.

האישה שגזלה את מקומה של רינת המשיכה לדבר ועזרא חש בזעם מתגבר. על כל מעשיו של הכלב היא ספרה, כשמדי פעם פיסק הכינור את דבריה בסלסולים נעימים שנלקחו מיצירות ידועות. אך בלב המעשה היא לא נגעה כלל. כי הכלב ההוא העלוב, במה זכה שתומס מאן, סופר גאון, יקדיש לו למעלה משמונים עמודים, וישתעבד להווייתו ויתאר אותה כאילו מבעד עיניו, וכולו בסך הכול כלב ואפילו לא גזעי ואין לו ייחוס ? וכמה אנשים יש בעולם, מיליונים או מיליארדים, שמעולם לא זכו שיאהבו אותם בכלל, שלא לדבר על אהבה שכזו, חיי נצח מסודרים ורשומים ומותקנים בשמונים עמודים חוזרים ונשנים ונקראים ומדוברים על ידי הדורות הבאים ? ולמה דווקא הכלב ? הרי הכלב ההוא בר המזל אפילו לא העריך את המעשה ועוד נכנס לדיכאון ללא פשר ושתת בסיפור דם מפצע בלתי נראה ? אולי לא רצה להיות נשוא אהבתו של הסופר ?

ובכל אלה רינת שלוֹ הייתה נוגעת, באהבה שכולם מכירים אותה בשם אחד בלבד אך כל אחד יתאר אותה אחרת, והיא הייתה מפארת אותה ונוגעת בה באצבעות מרפרפות, דקות ועדינות, רכות וחלקות ללא רבב וכתם, ומסבירה את המסתורין שבסיפור ואת פשר זכאותו וזכותו של הכלב. אך זו שבכאן לא כך עשתה. וגם קמטים הסתמנו על פניה ושער ראשה נראה כחציר לקראת סתיו.

לרגע חלף בו רעיון מתעתע לצאת מההרצאה ולעקוב אחרי האישה. כהרף עין פסע בעקבותיה במבוכי המסדרונות עד שהגיעו למגרש חנייה תת קרקעי ושם, כמינוטאור ההוא על טרפו קרב אליה מאחור והחזיק לגרונה חֶלֶף. אולי היה מכופף אותה קדימה על אחת המכוניות בחנייה החשוכה ובא אליה מאחור ובסוף מעביר את החלף על צווארה, אלא שהיא לא הייתה שווה את זה. זו שדברה כאן על הבמה. היא לא הייתה אהובתו.

ואף על פי כן, בתום ההרצאה חשב – אולי ימחל לה על התרמית ואחיזת העיניים. על כן המתין בסבלנות שיתפזר הקהל שמסביב וקרב אליה, חפץ להציג עצמו וללחוץ את ידה. אך היא האריכה בדברים עם אחד מבאי ההרצאה והמשיכה בכך כשהיא מסמנת למלכדובסקי  בכף יד הפוכה שאצבעותיה נפגשות בקצוות להמתין לה ולהתאזר בסבלנות. עיניה היו ריקות מיחס. היא הייתה אישה שמורה היטב, בטוחה בעצמה ודעתנית למראה. ולבסוף הלך ולא המתין. יצא החוצה אל הלילה ועשה את כל הדרך לביתו ברגל, כי מזג האוויר היה נעים, הגשם פסק, וכבר הוציא מספיק כסף היום.

בבית, כשהגיע, חלץ נעלים מרגליו היגעות וניגש למטבח כדי להכין לעצמו כוס קפה. מאורעות הערב עוד לא התגבשו בדעתו.  לגם את הקפה שלו באטיות עם כוס קוניאק והתרווח על הכורסה כשרגליו פשוקות לצדדים. יותר הוא לא יתעסק אתה, החליט, בפרץ של שפיות. היום תהיה לו זו הפעם האחרונה.

מלכדובסקי קם וסילק את תיק הפלסטיק השקוף מתחת לכרו. הוציא ממנו את ההדפס הגדול של פניה, זה ששקל בשעתו למסגר אולי, ואת השאר השליך לפח כולל התיק. הוא לקח את התמונה והניח אותה על הכרית. הוא ניגש למטבח, הוציא מהמגרה את סכין הבשר, והחל חובט ובוטש בפניה, על הסקרנות ועל האכזבה עד שפיה חור פעור ועיניה מחוקות. ואז פתח את חגורתו והוציא עליה את פורקנו, ידיו מגולות ועיניו פקוחות לרווחה.