אורות רחוקים, מה תרמזון אלי?
מה אתם מנסים לומר, איני מבין את שפתכם. הלוואי שיכולתי להתקרב אליכם, להיות לידכם בשעות האפלות של חיי,ממש כמו אותו פרפר לילה הנסחף לאורו המהפנט של פנס הרחוב, מתקרב ונדחה, קרב ונדחה, קרב ומת.
מאירים אתם לכל אחד ואחד, לכל החפץ בכך, לכל מי הרוצה לראות את הדרך בתוך האי ידיעה, ואני עדין מנסה בכל כוחי להאזין לאורכם, לשמוע, לקבל, אך איני רואה.
יורד מההר, זונח את נוף ילדותי מאחורי, נעצר לנוח לפני מסעי הארוך הממתין לי בשביל שמוביל לנצח, לאור ההתחלתיף לבראשית.
נשען על עץ הערבה העתיק, ראשי מתכסה בעליו, ייתכן שכעת אני מוגן.
ריח העלים מזכיר לי את אהבתנו, מתיקות חיצונית, מרירות פנימית. חריצים נחרצו במצחי מכאב הזיכרון, מעצימת עיניים, נשיכת שפתיים.
מוציא את ראשי מהעץ, חש ברוח ההולמת בפני, קר ודומם מגעה, מנחמת ומלטפת,כה קרה כך מלטפת, כה דוממת כך מנחמת.
ועכשיו...
מה עכשיו?
כשאני יושבת תחת העץ, באותו מקום בו נהגנו לשבת, אני נזכרת.
זוכר?
הלוואי שהייתי חשה את הרוח מבדרת את שיערותי אבל אתה אהבת את התספורת הקצוצה שלי, את הפוני השובב, לו רק הייתה לי צמה כעת, הייתי נותנת לרוח לפזר אותה, אולי הייתה מפזרת אף את הזכרונות, אולם אין רוח והזכרונות נותרים.
אני מביטה אל ההרים, הלוואי שידעתי מה הם מספרים, כך היית אומר ועינייך נעוצות בהם, מנסה לחקור ולהבין אולי ישתפו אותך בסוד.
פעם שאלתי בצחוק, האם הם ספרו לך כבר משהו ?
הבטת בי ברצינות ואז בחצי חיוך המעצבן שלך ענית שאני עדין לא מוכנה לקבל את הסוד.
והלכת.
לא הבטת אחורנית אף מבט של פרידה, מלמלת משהו, אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שספרת את הסוד.
לחיות ולהיות אדם.
לא הספקת.
אני יושבת תחת העץ
אני יושב תחת העץ
אותו מקום
בו נהגנו לשבת
מביט
מביטה
בשקיעה אדומה העוטפת את ההרים, קולות לוחשים באוזניי.
קמתי והלכתי.
ירושלים1998
חברון 1998
ב"ב 2005
תגובות