למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2014/04/bhar-mosaic-stone.html
"ואבן משכית לא תתנו בארצכם" "ואבן משכית לא תתנו בארצכם" התורה מצווה בסוף פרשת בהר: "ואבן מַשְׂכִּית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" (כו, א). לפי רוב הפרשנים טעם האיסור הוא משום עבודה זרה; שהגויים היו נוהגים לשים אבן מצויירת לפני העבודה זרה שלהם, והיו משתחווים על האבן לפני העבודה זרה שלהם. לכן אסרה התורה לעשות רצפה של אבנים ולהשתחוות עליה. ההשתחוויה כאן, היא שהפנים דבוקים לרצפה וידיו ורגליו פשוטות, כאופן ההשתחוויה בבית המקדש. אולם רש"י מסביר פירוש אחר, בפירושו למסכת מגילה (כב ע"ב) : "שלא יעשו רצפה של אבנים בבית הכנסת דוגמת של מקדש". יש איסור לבנות רצפה, כפי שהיתה בבית המקדש ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים. אך איזו רצפה היתה במקדש? במשכן לא היתה רצפה כלל. בבית ראשון הרצפה היתה עשויה מעצי ברושים (מל"א ו, טו; אך לדעת המלבי"ם היו חלקים שהיו מרוצפים אבן). בבית שני הרצפה היתה עשויה מאבני שיש צבעוניות (ע"פ "הבית השני בתפארתו"/ הרב אלחנן אייבשיץ, פרק ג) . מעניין שרש מציין שהרצפה במקום שבו הגויים עבדו עבודה זרה היתה עשויה מאבני שיש: "על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש"(במדבר לג, נב). לפי זה, האיסור הוא רק באבני-שיש. ונדגיש שוב, שאין איסור לעשות רצפה כפי שהיתה בבית המקדש, רק אם משתחווים עליה בפישוט ידיים ורגליים כהשתחוויה בבית המקדש. בפרוש "תורה תמימה" מסביר, שהאיסור הוא דווקא ברצפה עשויה אבנים ולא ברצפה עשויה לבנים; ומוכיח ממספר מקורות שתורה הבחינה בין 'אבן' ל'לבנה'. האבנים הופקו ממחצבות אבנים, המצויות לרוב בארץ. בימי קדם, החוצבים היו חורצים חריצים לאורך כל צדדיו של הגוש שביקשו לעקרו מן הסלע שבמחצבה, ולאחר מכן היו קודחים טור של חורים לא עמוקים לאורך כל חריץ וחריץ, ותוקעים בהם יתידות עץ ומרטיבים אותן; עם תפיחת היתידות היה הסלע מתבקע והגוש הנחצב נפרד מעליו. בשיטה אחרת, היו עוקרים את הסלע באמצעות מוטות מתכת עבים. את הלבנים היו מכינים מעיסת-טיט, אותה היו לשים ברגליים, וממנה היו קורצים גושים גושים בצורת מלבנים. בתחילה היו לובנים את המלבנים הללו בידיים, ולפיכך היו קטנים, וגם קיבלו צורה אופיינית. צידם התחתון, שהיה מונח על כף היד היה שטוח, ואילו צידם העליון, שהיו כובשים אותו ככל הנראה בכף היד השנייה, נעשה קמור קמעה. לאחר זמן השתכלל תהליך עשיית הלבנים, ולימים הומצא גם דפוס העץ לעיצוב צורת הלבנה, הקרוי "מלבן" (נחמיה ג, יד;שמ"ב יב, לא). לאחר מכן היו שוטחין אותן לייבוש. במקומות שונים נמצא שהרצפות בבתים או פני הרחובות רוצפו מין מלט קשה. במקומות מסוימים נתגלו שני רבדים של רצפות כאלו, זה על גבי זה, ופעמים נמצאה בין שני הרבדים שכבת עפר. על פי רוב אין אלה אלא תיקונים שתוקנו ברצפות שנשחקו או שקעו או נתבקעו.
תגובות