אחד הדברים הקשים ביותר זה לעמוד מול השמש ולא למצמץ. כל כך הרבה  אנרגיות כאילו מתנפלות עליך, מאלצות אותך להתמלא בהן בניגוד מוחלט לריפיון הנעים שהבאת מהבית. אז אני עומד שם לכמה שניות, ולאחר שהתרגלתי לאופטימיות המרוכזת הזו אני מחפש את משקפי השמש בתיק, כי לא כל הרחוב צריך לראות את שביעות הרצון שלי.זה נוגד את מצב הרוח של האנשים, אני מעדיף להשאיר אותם במלנכוליה המוטרדת שלהם, לזה הם רגילים, עם זה הם יודעים לחיות. אור פתאומי יבלבל אותם והדבר האחרון שאני רוצה זה למשוך תשומת לב. (זה מה שחסר לי- ילד עם ריח של במבה שישאל אותי מה שלומי ויקרא לי דוד).

ותמיד לוקח יותר מעשר דקות למצוא את הסיגריות בתיק. מתחבאות בתחתית, הארורות, בין מסטיק מעוך לפתק עם טלפון של זאת מאתמול, רק בגלל שיודעות עד כמה אני צריך אחת עכשיו.  זה בטח מצחיק אותן לראות עד כמה אני רוצה.

כמעט כמו שזה מצחיק גם אותך.