סיפור ידוע, מסתובב כבר שנים ברחובות. אומרים שזה אמיתי, אבל לא ידוע איפה המקום נמצא. הריח שם, כך לחשו לי, ריח שיכר וטבק. ניחוח עץ רקוב עולה מהשולחנות ומהכיסאות החורקים. והרוחות. רוחות מוזרות, סניליות. מה זה סניליות בכלל? כמה מהן מכורות לסדר וניקיון- דברים כל כך לא נחוצים.
דיברו על כך שזה קיים, שאולי כולם היו פעם כאלה. שמעתי שני אנשים משוחחים על כך (איך לא, פרסמו זאת בעיתונים אתמול, את האגדה הזו). הם מכורים, מלמלו את גרסתם, מלבד לסדר וניקיון, גם לכסף, לעבודה, ולשינה. אחד אפילו טען שהם לא שומעים מוסיקה. טוב, חשבתי, אולי כל השמועות קשורות לכך שהן רוחות? שאלתי סטודנט לפנטסיה, חכם כזה. הוא אמר שרוחות דווקא שומעות מוסיקה, אך מעט שונה. המשכתי לתחקר אותו, והוא אף פלט שלפי המחקרים האחרונים, האגדה נכונה, והפונדק נמצא אי שם למעלה.
הייתי סקרן. רציתי לדעת הכל על אותו פונדק, על אותן רוחות משונות. כך מצאתי את עצמי באותו פונדק, מתיישב ליד אחת מן הרוחות האלו, לוגם ממשקה מר. הן לא היו אכזריות כשציפיתי, אך הן בהו בי ושרקו דברים אחת לשנייה. "מה אתה עושה כאן, ילד?" שאל בעל הפונדק, רוח בעלת כרס ענקי, אחד כזה שהייתי בטוח שהיה מרתק כל אדם לרצפה. ילד. לא שמעתי מושג זה מעולם. הנחתי שהוא התכוון ל"זר". "שמעתי עליכם" עניתי. לא הייתה לי כל סיבה לפרט מאיפה באתי. בעל הפונדק שתק לרגע, ואחר רטן משהו והעביר לי עוד כוס משקה. שתיתי את הנוזל המוזר לרוויה.
בתחילה לא חשתי בשינויים. היה זה בוקר, כשקמתי ממיטתי הבלויה. (או לפחות חשבתי שזה בוקר. היה אור...) עורי החלק והשזוף החוויר והתקמט כדף נייר משומש. ראשי, מעל פרצופי המעוות, הקריח כראשו של תינוק. בטני הכבידה פתאום והייתה עגולה ככרסו של בעל הפונדק מבעד לחולצתי הירוקה. אז הבנתי את מצבי. ירדתי למטה בצעדים רועדים ובלעתי את רוקי כשמצאתי את כל יושבי הפונדק מולי.
"ברוך הבא לעולמינו הנדוש, פיטר פן"
--------------------------------------------------
ואני, כנראה, לא אזכור איפה שמתי מסמך זה לאחר שאסיים איתו. אני מכור לכסף, לשינה, וגם לקללות.
לפחות אני עדיין מאמין באגדות.
תגובות