מאמר זה נכתב כתגובה לכתבה על צחי אירני בעיתון "ידיעות אחרונות" שלא פורסמה, כנראה בגלל אורכה.

לקחתי אחר צהריים חיובי וכמה דקות מזמני כדי להקדיש לכתבה על צחי אירני. בלי ציפיות של ממש ללמוד משהו חדש על הבחור, התחלתי לקרוא את הכתבה. אחרי שעיינתי בכמה שורות, אני מודה, שלא ממש התעמקתי וקראתי בשקיקה כל שורה, אבל הבנתי את הרעיון הכללי.

כאשר סיימתי לקרוא את ארבעת הדפים חסרי עניין הללו, הבנתי, שלא רק שלא הרווחתי ממנה שום דבר חדש, אלא גם שהכתבה רק חיזקה את עמדתי בנושא מה שקרה ב"אקדמיה לצחוק", ב"כוכב נולד" ובכלל בארץ בחמש השנים האחרונות. התרבות, שבה אני חי היום ובחמש השנים האחרונות, מעודדת הצלחות חד פעמיות והגיעה מקרית לשיא בזמן האחרון. אם פעם החליט הציבור, שהייתה שולטת "תרבות הכדורגל", שנעלמה יחד עם הצלחות נבחרת ישראל, היום שולטת תרבות מוזרה אף יותר. אפשר לקרוא לה "תרבות החיש-גד", או אם תרצו: "תרבות המזליקי".

הגדרתה, או כפי שאני רואה אותה, היא שלא חשובה זהותך והשכלתך. חשוב מה אתה יכול לעשות על מנת לשעשע את ההמונים הבורים, שמשוועים לחצי אפשרות להצדיק את אורח חייהם המסורס ולהוכיח, שלמרות שאינם מועסקים ואינם בעלי השכלה כלשהי, הם יכולים לגעת בתהילה או אפילו להשיגה ועקב כך נותנים נתח רב לעניין מתשומת ליבם, שמפיג ולו במעט את תחושת הקיפוח והסבל היום-יומיים ונותנים צידוק לבורותם. תרבות זאת מלווה יד ביד בתת-תרבות, שאף היא צמחה כאן בלי שאף אחד ירגיש - תרבות העצלנים.

הרי איך הצליחו ש"ס בזמנה ושרון בזמננו לעלות לגדולה? בגלל שחצי מהמדינה, שאמורה לקבוע כאן את סדר היום, לא הלכה להצביע וגרמה למיעוט זניח להפוך לרוב ווירטואלי ולשנות כאן סדרי עולם. מאותה הסיבה עברה ההצבעה בליכוד בנושא המשאל האחרון להתנגדות נחרצת כל כך.

את אף אחד לא מעניין, שיותר ממחצית מתפקדי הליכוד התעצלו ובחרו שלא להצביע בעד, להישאר בבית ולהשאיר את ההצבעה בידי גורמים קיצוניים. כפי שאמרו חכמים ממני, אף אחד לא זוכר כמה אחוזים הצביעו בסך הכל - זוכרים מי ניצח.

הכל היה יכול לעבור בשלום, אלמלא דבר אחד, שממש לקחתי ללב. היו אלה דבריה של דודתו של צחי, שאמרה שצחי גבר על אנשים, שלמדו באוניברסיטה וזכה בתהילה. הרי צחי לא היה הכי מוכשר ובטח שלא מצחיק כלל וכלל ב"אקדמיה", מתחילתה ועד סופה. מישהו הריץ אותו מלמעלה או שמא מלמטה. למעשה, לא היה זה מישהו, אלא "הוא"-
אותו מיעוט קיצוני שקובע, למורת רוחם של כל האנשים, שיש להם דבר יותר חשוב, מאשר לשלוח הודעות טקסט ולבזבז כסף על משאלים לא רלוונטיים. ברור הרי, שרוב מצביעי צחי הגיעו מחוג מכריו ומוקיריו.
האם זה לא מוזר, ש"שלישית דופה", שהגיעה למקום הראשון במשאל האינטרנט (שבו יכול היה פלח שלם, שבדרך כלל לא מצביע בהודעות טקסט עקב עצלנותו או חוסר עניינו לאבד כמה שקלים יקרים להביע את דעתו), הגיעה למקום האחרון בסיכום הכללי? פשוט, לא שהם לא הצחיקו או חבטו יותר מצחי אירני, אלא שלא עשו להם יחסי ציבור טובים כמו שעשו ליוסי וטירן המשמימים ולצחי עצמו. כל זאת על מנת שאיש נטול חוש הומור והשכלה כלשהי "יחמם" ל"כולנו" את הלב ויזכה בחמש עשרה דקות של תהילה. יכול להיות, שצחי מוכשר באמת, אבל יש טובים ממנו וכנראה שגם אני בתוכם.

אגב, נטול השכלה ככל שיהיה, לא הבחנתי בשום מילה על שירותו הצבאי של צחי בכתבה ובטח לא על מקום עבודתו הנוכחי. האם באמת יכול להיות, שצחי אירני החביב לא התגייס כלל וכלל? האם אין זה עומד בסתירה מוחלטת לדעה המקובלת כיום? האם צחי קיבל פרופיל, שלא מתאים לשירות בצבא? האם הוא קיבל 21 נפשי? ולמה אינו עובד? מה, להצחיק הוא יודע, אבל למלצר לא?

האם מדובר בסוג חדש של סרבנות? סרבנות על רקע הומור גרוע? לאט לאט, יותר ויותר אנשים מבינים, שאולי אפשר לחיות מגירודים חד פעמיים, שבעצם מגנים את האנשים, שעובדים קשה תמורת הלחם שלהם. אף אחד הרי לא מוקיר ומשבח את האם החד הורית, שקמה כל יום לעבודה בחמש וחצי בבוקר, שוברת את הגב בעבודה וחוזרת בשש בערב הביתה, אלא את האם החד הורית, שחיה מהבטחת הכנסה (שאגב, סכומה עולה לעיתים על התשלום של אותה חד הורית מועסקת), שצועקת שאין לה כסף לאוכל, כי אף אחד לא מתעניין בעבודה קשה.

בוודאי תאמרו, שאנשים מוכשרים מצליחים, כשניתנת להם הבמה לכך. התשובה גם במקרה הזה שלילית. הנה, למשל, ענת בן חמו בעלת הקול המדהים נופתה מ"כוכב נולד 2" לא בגלל חוסר כישרונה הווקאלי, שוודאי עולה עשרות מונים על זה של אותה חנה גור, שנשארה במשחק, או אפילו על נינט טייב,הגברת הראשונה של "כוכב נולד", אלא בגלל חוסר ביחצנות אישית וב"צעקות" של קיפוח ושל "מגיע לי". חוץ מזה, אולי תגידו שלא צודק בחלק מהמקרים כי הרי מה לגבי הסל המדהים של דרק שארפ מול הליטאים במשחק המכריע, שהעלה את מכבי ל"פיינל פור"? אולי הסל עצמו הגיע במזל, אבל אף אחד לא יכול להגיד, שהניצחון בהארכה היה מקרי ושהיכולת המדהימה של מכבי ב"פיינל פור" עצמו הייתה תוצאה של גירוד מקרי ולא של עבודה קשה של השחקנים ושל צוות המאמנים.

ומה עם פנינה רוזנבלום מחוסרת הבגרות? לא זכור לי, שפנינה רוזנבלום לא עבדה קשה תמורת היותה אשת עסקים ודוגמנית. אז נכון, מזל אף פעם לא מזיק ולא תמיד הולך ביחד עם כישרון ושכל, אבל הוא אינו תחליף לעבודה קשה.

אני יכול לתת דוגמא אישית בנושא. הנה אני, חן לב, נולדתי, גדלתי וגודלתי בקרית אליעזר בחיפה ולא בשכונת יוקרה. הייתי מהאחוז האשכנזי הצברי הבודד בגן, ביסודי ובתיכון. גדלתי עם ערבים ויהודים מכל גווני הקשת. הורי מהגרים מרומניה, שהיו צריכים לעבוד קשה מאוד על מנת להקים בית ולפרנס את עצמם ואת שני ילדיהם, ובכל זאת אחי סיים לאחרונה את לימודיו כמהנדס ואני עם בגרות מלאה המשכתי עד י"ד וקיבלתי תעודת הנדסאי אלקטרוניקה ותעודת מורה. אחרי זה שירתתי בחיל האוויר לתפארת המדינה ועתה אני נע בין ראיונות עבודה. בכל ראיון עבודה, בו הייתי, אף אחד לא התעניין בכמה סבל עברתי. יותר עניינו הציונים שלי שעלו לרוב יחד עם מה שאני יודע לעשות. אותי לא עניינה שום הצלחה חד פעמית, אלא קריעת התחת שלי בלימודים על מנת להשיג עבודה מכובדת עם שכר טוב ולהתחיל לחיות כעצמאי ולא על חשבון הוריי. מה אני אמור לחשוב עכשיו, אחרי מה שקרה לצחי? שאני צריך לזרוק הכל ולהתמסר לעונה הבאה של "האקדמיה לצחוק"?

לא, שאני לא חושב, שאני אדם מאוד מוכשר, נהפוך הוא, אבל אני יודע, שקודם כל פרנסה היא דרך חיים ורק אחר כך בא התחביב של להיות סטנדאפיסט, מוזיקאי, או אפילו סופר. אני לא אתפלא איך ייראה הנוער הלומד של לימור לבנת בעוד כמה שנים, אם התרבות עליה הוא גדל היא רקובה מיסודה.