היה זה בשלהי כיתה י"א, עת הייתי בחורה עליזה ומלאת מרץ ועיזוז. במלאת לי 16 וחצי, הלא הוא הגיל שאפשר להתחיל, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את גורלי בידי ולהפוך לממונעת. ערכתי בירורים קלים, פה ושם, והבהירוני שאין טעם להתחיל במסכת שיעורי הנהיגה בטרם ימלאו לי 16 ו-9 חודשים, כלומר 3 חודשים לפני יום-הולדתי ה-17, כי "נהיגה זה באמת עסק פשוט. 3 חודשים זה גג...". שביעיסטית תמימה הייתי. האמנתי להם. אז התחלתי. המורה ערך לי הכרות עם האוטו במשך חצי מהשיעור הראשון. נחרתי לעצמי בבוז. מה הוא חושב שאני, אישה? זה הרי כל כך פשוט- ברקס, קלאץ', גז והופה נוסעים! הופה נסענו. כלומר, חשבתי שזאת אני נוסעת. לקח לי 10 שיעורים לגלות שהמורה שלי, ברוב ג'נטלמניותו, מחזיק עבורי את הקלאץ', וברגעי חרום אף לוחץ בשבילי על הברקס ברוב אדיבותו. בלעתי את העלבון הצורב יען כי ידעתי מה שאמרו לי כולם: המורה לנהיגה הוא המלך. על פיו ישק דבר. הוא הרי, בסופו של דבר, זה שמגיש אותך לט... לטס... לדבר האיום ההוא. חיי כנהגת שודים הפכו לשגרה אך מהרה, כאשר אני משמשת בתפקיד כפול: מצד אחד אולפניסטית מתלהבת כתמיד, מצד שני קורעת את העיר. הרגשתי גדולה ובוגרת. נהניתי לספור בקול את מספר השיעורים שכבר עמדו מאחוריי, והדבר אכן היה במקומו, שכן באותם ימים הנוהג בשכבה שלי היה שכל בת שמגיעה בתמימותה ללימודים בבוקר, מותקפת מיד על ידי חבורת נהגות בפוטנציה לאמור: "באיזה שיעור את?"... "אני.. אני... שלוש... עשרה...". הא! 14! עקפתי אותך. עבר זמן מה עד שהתחלתי להרגיש שמשהו כאן, אפעס, לא מריח כל כך טוב. משום מה, אותה אחת שעשתה פחות שיעורים ממני כל הזמן, באמת עשתה פחות שיעורים ממני. כלומר, היא עברה לעולם שכולו טוב. כלומר, עברה טסט. ומה שעוד יותר גרוע היה, שזה הפך לתופעה. כולן עברו. ואני התחלתי להרגיש את מספר השיעורים שכבר עשיתי כמשא כבד הרובץ על כתפיי, וטסט באופק אין. גרוע מכך היה להקשיב לשיחות שבהן סיפרו הבנות על יחסיהן הנלבבים עם המורה שלהן: "הוא אמר לי שהוא מגיש אותי בקרוב...". המורה שלי לא הראה סימני אבולוציה כלשהם בעניין זה. וזה שלא ניסיתי. בחלוף הזמן פיזרתי רמזים עבים לאורך הכביש... "אתה יודע, אממ.. בשבוע שעבר היתה לי יומולדת 17.. כן כן.. עכשיו כבר אפשר לגשת לטסט, הא הא...". מורי ורבי פמפם מתחת לשפמו המגולח, והורה לפנות ברמזורים ימינה. כבר סיכמנו שהוא המלך. וזה לא שלא נהניתי לנהוג. כן, אני דווקא אוהבת לנהוג. אלא שהנהיגה, כנראה, לא כל כך אוהבת אותי... בכבישים בין עירוניים זה עוד הסתדר איכשהו טוב, נוהגת על 90 והרוח שורקת באוזניי, שיערי מתבדר ואני מרגישה כמו ג'ון טרבולטה ביום טוב. אלא שאת מרבית השיעורים עשיתי בתוך העיר, שם –בכל פעם מחדש- נאלצתי לפצוח במלחמה עיקשת בקשישות פתח תקווה, שמתעקשות לא להבין שהכביש מיועד לרכבים והמדרכה להולכי רגל. וכך, כשאני באמצע תמרון אלגנטי מפניה שמאלה לחזרה לנתיב הימני, האוטו בולם לפתע בחריקה, ואני מרימה את עיני רק כדי להבחין בסבתא'לה וסבא'לה החוצים להם בנונשלנטיות את הכביש המהיר, ומנופפים לי לשלום בחיבה. הא. הגרוע מכל היה שפעלתי בניגוד גמור למוסכמות השכל. היינו מחנים את האוטו בצד, המורה ואני, והוא היה עורך לי הרצאה תאורטית מפורטת ומנומקת באשר להתמודדות עם חוקי התנועה. ואני, בחורה אינטליגנטית שכמוני, הבנתי הכל, כמובן. "כן, כן, אני יודעת, אני יודעת". שיננתי שוב ושוב את הכללים, ושוב ושוב הייתי מבצעת בדיוק את ההיפך כשתירגלנו 'על רטוב'. מה שהטריף את דעתי במיוחד היה שהמורה שלי התעקש בכל פעם מחדש להבין כיצד פועל הקשר המעוות שבין המוח שלי לשאר הגוף. בכל פעם אחרי טעות שלי, הוא היה מבקש ממני לעצור ומפנה אליי מבט עלוב-מראה. הוא באמת השתוקק להבין- למה, איך?! המבטים האלו רדפו אותי, ובחלומותיי הלכתי ברחוב וכלבים קטנים עם פרצופים עלובי מראה ליחכו את כפות רגליי ושאלו אותי כל הזמן רק למה, למה. הפכתי טיפוס עצבני וממורמר, כל איזכור של מכוניות, טסטים וכיוצא באלה גרם לגופי להתכווץ בעוויתות משונות ולשפתיי להעלות קצף צהצהב סמיך. עד אשר הגיע המפנה הגורלי. המורה לנהיגה שלי החליט לעשות הסבת מקצוע. כנראה, נמאס לו מתלמידות נחשלות כמוני אשר מורידות את המוניטין שלו בברנז'ה, והוא העדיף לעבור למקצוע אשר בו הקליינט נאשם מראש: עריכת דין. לימודיו התקדמו במרץ, זאת שמעתי משיחותיו עם סטודנטיות צחקקניות בפלאפון, במהלך השיעורים ("תדאגי לצלם לי את השיעור הזה? ואת שיעור שעבר? כן, כן, אני אבוא לאסוף אותך עם האוטו לבחינה, כמו שסיכמנו"..). ורק אני נותרתי תקועה לו כקוץ באליה. כך קרה הדבר, שהמורה החל לרדוף אותי בשעות-לא-שעות, לאמור: "מתי את כבר עושה שיעור? אני רוצה לקבוע לך תאריך לטסט פנימי!".. טסט פנימי?! ליבי החסיר פעימה. הייתכן והגיעו ימות המשיח? הגאולה קרבה לבוא! הרי תמיד אמרו לי שטסט פנימי זאת בדיחה, אין מצב להיכשל בזה אלא אם כן דורסים את הבוחן. ובכן... נכשלתי. כלומר, לא לגמרי דרסתי אותו, ובכלל, זאת לא היתה אשמתי, אני פשוט נכנסתי ללחץ ולא אמרו לי שזה ככה, כמו מטומטמת איבדתי שליטה והתחלתי לבכות, וכשאני בוכה קשה לי לשלוט על הרעד ברגליים, ואיך אפשר להסתדר ככה עם הדוושות?!... בכל זאת, לא וויתרתי. אחרי הפסקה ארוכה שאותה לקחתי על מנת להתאושש מהטראומה, ועל מנת לאפשר לבית הספר לנהיגה להזמין רכב חדש למורה לנהיגה שלי- חזרתי לכביש. חדשות טובות עוד אין. זה לוקח לי זמן, ושאף אחד לא יעז להאיץ בי! בינתיים אני מסיעה את המורה לנהיגה לבית המשפט, כשיש לו שם שימוע או מה, ואני חושבת שפיתחנו בינינו זוגיות לא רעה. אנחנו מבינים זה את זו ממש נהדר, והמורה שלי עדיין טוען שזה רק עניין של זמן ושל אימונים. אני מאמינה לו. רק קשה כבר להיסחב לשיעורים האלה עם מקל הליכה...