התיישבתי על שמיכתי המשובצת. לא בניתי יותר מדי על העסק היום. כן, זה נכון, היו ימים גרועים יותר, אך יום הזיכרון הוא אחד מן הימים הקשים לעסקים.

פתחתי את תיקי והוצאתי את המטילים היקרים לליבי. פיתחתי בעצמי את ההמצאה הזו, והייתי גאה בה. הנחתי ארבעה מטילים בתוך חולצתי ושפשפתי. המטילים צריכים להיות מבריקים כשבאים קונים, אתם מבינים. את שאר המטילים השארתי בתיק. העיר הזאת לא בטוחה לאנשים כמוני, לרוכלים.

כך ישבתי וחיכיתי, צועק מדי פעם "שניים בחמש" ו- "חמישה בעשר". לא היו הרבה קונים, אך לא מיהרתי. כל היום עוד לפניי. אנשים חלפו על פניי, מעיליהם השחורים והליכתם הקודרת מעידים על מצבם. הרבה אנשים היו כאלה, חוץ מהרוכלים, כמובן.

פתאום הגיע אדם, מדיו הלבנים ותיקו בצבע הלילך העידו על היותו רוכל. הוא נעצר לידי, מצביע על המקום בשמיכה שפרסתי תחתיי שהיה פנוי, בשאלה. הנהנתי בלהיטות. הרי מתי מזדמן לך לפגוש עוד רוכל בכזו מהירות?

הוא התיישב, הניח את תיקו לפניו וחיטט בתוך הכיסים העמוקים, שנראו לי כמו פיות צוחקים. "שמי אלברט" נהם הזר בקולו העמוק, "ומה שמך?". "יש אנשים הקוראים לי מוּק השמן, ויש אנשים המכנים אותי דוקטור אֶק, אך שמי המלא הוא אבן" לחצתי את ידו של אלברט הרוכל. אלברט חזר על שמי בשקט, ואז מישש את תיקי הזהוב. "ומה יש לך שם, מר אבן?" שאל, בוחן את מטילי הזהב, שהיו מונחים לידי, מתחת לכובעו הלבן. "אלו מטילי הזהב שלי" עניתי, מחייך בפה מלא, "אך זהו לא סתם זהב. זהו זהב אפור משובח, היישר מפינותיו האפלות של מוח האדם". אלברט הרים גבותיו בהתפעלות, וכששם לב למעשיו יישר את גלימתו ונאנח. החיים לא קלים לרוכלים, זאת כולם יודעים. לבסוף, המשיך אלברט את חיפושיו בתוך הכיסים הסגלגלים, והוציא את אשר ביקש: קופסאות, צמידים, עגילים, טבעות, ועוד כל מיני חפצים משונים. על כל חפץ הייתה חריטה שונה, עם שמו הייחודי. "וזו סחורתי" אמר אלברט ביובש, "כל מה שאדם מעלה על דעתו לבקש. אני מחזיק באהבות נכזבות, פצעים ישנים, מריבות, עלבונות, דאגות, קללות, ואפילו כאבי שיניים אקראיים. ויש גם מבחר גדול של צבעים". בחנתי את תכשיטיו בשתיקה. מי יודע, אולי אמצא משהו ששווה להשקיע בו את הכסף ולמכרו ביותר. אך לא עכשיו, כמובן. עכשיו יום הזיכרון, ולכן אנו כאן.

המשכתי בצעקותיי, והוא בשלו. כמה נערים עברו אצלו, קנו כמה עגילים והסתלקו, פניהם נפולים. עדיין לא הגיעו אלי הקונים, אך איני דואג כשאני מוכר מטילים. הרי ככה זה כל יום זיכרון, והמטילים לא שווים המון. בכל זאת, עדיף זהב אפור על פני דיכאון עמוק. כבר שמתי לב איך הדיכאון תופש תאוצה, ונהיה מקובל מאוד בחברה. מה הטעם למכור דיכאון, אם כולם מחלקים אותו חינם ביום הזיכרון?

אז עלתה במוחי מחשבה – שאלה, שעליה לא ידעתי את התשובה. "אלברט..." החלטתי לפנות לחברי הסגול, "מה הוא בעצם יום הזיכרון?". הוא הניח את סחורתו והפנה את מבטו אלי, נוקב חורים דמיוניים בראשי, קורא את מחשבותיי. "זהו יום לדברים שאינם" ענה אלברט באדישות מזויפת, "יום המוקדש לאנשים שאיבדו את מה שלא היה להם, ולא יהיה להם – לעולם". חשבתי על כך קצת. "תודה אלברט" עניתי אחרי שניות מספר, מוציא עוד כמה מטילי זהב מהתיק ומעמיס אותם על האחרים.

חיכינו שעה נוספת, והנה הגיעו חבורה של תיירים הממררים בבכי, וקנו כמה מאות חרוזי עצבות (בצבעים שונים, איך לא?). ואני, ממשיך להתבונן בהם באפס מעשה, משחק עם מטיל זהב אפור בידי. "סליחה, אדוני?" שאל קול צעיר ומתנגן, "האם יורשה לי לשבת על שמיכתך?". הפניתי את ראשי, בוחן את הילד עם השיער האדמוני והתיק האדום שעמד מולי. אין הרבה ילדים שהפכו לרוכלים, לפחות לא בזמני. הנהנתי שוב בחוסר חשק והצטופפתי בינו לבין אלברט שהיה עסוק במכירת כמה מן משקפי השנאה שלו. לא הייתה לי הרבה ברירה, כי רוכלים נוספים מביאים עוד קונים, וקונים מביאים לי את משכורתי.

לאחר שהילד התיישב והתרווח, הרשיתי לעצמי לפתוח איתו בשיחה. "מעולם לא ראיתי רוכלים אדומים" פתחתי, כדי לתפוס את הקשבתו, "אמור לי, ילד, מה שמך ומה שם האחרים, ולמה ברחובות אינכם מופיעים?". "אנו חסרי שם" ענה לי בקול רך ושקט, "ואת תיקינו לוקחים רק מעט ילדים, כמוני. התחלנו לא מזמן בעסקינו המצליחים". החזרתי את מטיל הזהב לתיקי הצהוב, ופניתי חזרה אליו: "אמור לי שוב, ילדי הרוכל, במה אתם עוסקים ומה אתם מוכרים?". הילד האדמוני בהה בי בעיניו הגדולות, ואז הושיט את כפות ידיו הצעירות והקטנות אך תוך התיק הארגמני. מתוך התיק הוא שלף בקבוקון בצבע כחול עמוק, ואותו הוא ליטף באהבה. לאחר שצבע הבקבוק הפך אדום כצבע שערו של הילד, הסב הילד את מבטו אלי, וענה לי בפה צוחק. "מה אנו מחלקים, אתה שואל" הדגיש הרוכל הצעיר את השוני, "אנו מחלקים דברים נפלאים. דברים כגון תקווה, שלום, משפחה ושמחה. דברים שמעולם לא היו קיימים".

הוא הפסיק לרגע, עצם את עיניו, פתח את פקק הבקבוקון והריח את הריח המתוק. לאחר כמה הרחות כאלה, פקח הילד את עיניו והביט בי שוב, פניו הצוחקות, הילדותיות, קורנות משמחה. "אדוני הנכבד" אמר הילד בפשטות, "יש דברים שלא קיימים, אבל אנו מחלקים לעולם חיים חדשים".