אנחנו מפטרלים על כיפה ארוכה, המקום הזה כל-כך ירוק ויפה , "יכולתי לטייל פה בכיף , למה הכל בצבא חייב להתחבר לאי נוחות וכאב?, האמת שככה זה תמיד עם יופי- הוא קשור לכאב..." , זו התחלה של מחשבה פילוסופית- אני מציין לעצמי, מה קורה לי? פעם אחת לא אוכלים ארוחת בוקר בזמן וכבר ואני מתפרק

ונתקלים...כל הנוף נעלם בבת אחת והופך להיות סלע גדול וחד שמאחוריו אני נשכב... המטרות: קרטוני דמויות אכזריים ובלונים רצחניים, מנקודת ההיסתתרות שלי אני יכול להעריך כמה החבר'ה השתפרו מאז הפעם שעברה כולם מכירים את העבודה,יודעים מה לעשות , כבר אין כל מיני "שוקיסטים" שנשארים לעמוד באמצע השדה מבלי דעת מדוע ואיך, לא, בבת אחת נשכבים, זוחלים קדימה למחסה, מתגלגלים מצד לצד כדי לא להישאר מטרה קבועה,הכוח נפרש לרוחב הכיפה,כל כמה שניות יש ירי של מישהו אחר, "מטפטפים אש", לתת לאוייב הרגשה שאנחנו לא פראיירים, אסור לירות הרבה בשלב הזה, הלחימה עדיין לא ממש התחילה והסיכויים לפגוע מטווח כזה קטנים מאוד, לחסוך , לחסוך באש ,חיפוי לסירוגין, מפקדי החוליות צועקים פקודות "אל האויב בדילוגים!", אני משתדל לא לפגר אחרי כולם בריצה קדימה,כוס אמק... כל פעם אני מגיע לשורה באיחור של כמה שניות ,עד שאני נשכב ומספיק לסדר את הנשימה כולם כבר קמים ובורחים לי קדימה...זה בגלל שהמשקל שאני סוחב יותר גדול משלכם, בוא נחליף,נראה אותכם עם הנגב, אני אקח מקוצר... נראה אז מי רץ יותר מהר... אבל אסור לי לחשוב על זה...זה לא הזמן... אני עוד אתחיל לרחם על עצמי... -בגלל זה אני נגביסט כי אני גדול וטיפש ולא שואל שאלות... אני מחייך.

האוייב מגן על הגיבעה הזאת- הוא מוכן , הוא מוסווה, הוא רואה ואינו ניראה, אני לא מפסיק לחשוב איך כל זה היה נראה תחת אש אמיתית,

אין לי ספק שהיה פה טבח לא קטן,זה נכון שאיליה נתן רתק יפה עם המא"ג וריסס את כל הגיבעה אבל בחיית ראבאק!, לרוץ בעליה מול צלפים סורים, עד כמה שאני זוכר בפעם האחרונה שניסו את זה זה לא הלך הכי טוב... גולני בחרמון...חמישים הרוגים... אם אני לא טועה.. הרבה מחשבות יחסית לריצה כזאת... אין אוויר... אני נופל מאחורי מחסה, תמיד אחרי שאני כבר שכוב על הקרקע , אני רואה שהסלע משאחוריו בחרתי להסתתר הוא אבן קטנה ומסכנה...כזאת שלא תעצור אפילו רסיס, לאן נעלם הבולדר הענק שראיתי מלמעלה? , מה לעשות עכשיו? לחפש מחסה יותר טוב? בשביל מה? רק הקרטונים נלחמים בנו... "כן, אבל בפעם הבאה הם יהיו אמיתיים, אל תכסת"ח! אתה עובד רק על עצמך" הדובר הוא הקול המעצבן בתוכי-זה "היצר הטוב" הנודניק שלי, בזמן שאני זוחל קדימה לעבר מחסה מוצלח יותר אני ממלמל לו בחזרה "בסדר... בסדר יא חנון... תיכף עוד תגיד לי קשה באימונים קל בקרב..."

"קשה באימונים קל בקרב!"

יש התקדמות בלתי פוסקת קדימה אבל לסירוגין ,כל פעם רק חלק מהחיילים משפרים לפנים השאר מחפים עליהם באש,אנחנו מתקרבים כבר למטרות, רואים אותם בעין, "איפה הנגביסט?, קדימה!" עכשיו אני צריך להתחיל למלא את התפקיד ,עכשיו אני מתחיל להנות, תרגיל כזה הוא הפיצוי הכי גדול על כל המסעות הארוכים, עוד מעט הנגב יוכיח מה הוא ואני באמת שווים.

עוד שיחים ומקבץ סלעים לפנים ו..הנה ...אני קולט מטרה, חייל סורי, כבר התרוממתי לדילוג, הטווח קצר מדי,אין זמן ליפול או לרדת לכריעה ,האצבע סוחטתתתתתת תוך כדי ריצה ישר אליו...!אההההה לך לעזאזל! אני תופר את הסורי המקורטן בצרור ארוך מלמטה למעלה ... רואה איך הכל מסביבו מתפוצץ , והוא עצמו מתפורר באבק סלעים לבן שניתז , מרוב התלהבות אני בוחר נתיב ריצה שעובר דרכו ודואג לדרוך עליו כדי שלא יקום, אני זוכר לנצור את המקלע בטווח הבטיחות כדי לא לאכול ריקושטים של עצמי..." יש לך מזל" אני אומר למקורטן המנוקב "במציאות אין טווח בטיחות", הקרטון לא עונה רק שוכב  שטוח ומסונן , אם יכול היה לדבר בטח היה אומר לי "וואלהי גם לך יש מזל יא גיבור על קרטונים ... במסיאות אתה היית שוכף פה על הריספה לא אני..." הוא בטח צודק , הסורי המנייאק... ליתר ביטחון אני בועט בו שוב.