פעם אחת הלכתי ברחוב. בזווית עיני קלטתי עטיפה של קרטיב ישן זרוק בצד הכביש. המשכתי ללכת. מספר צעדים כבר הפרידו ביני לבין הפסולת. משהו הציק לי בפנים. אולי כדאי שאני ארים את זה.כן, זה רעיון טוב, קידוש השם, מוסרי וכל זה. המשכתי ללכת. רגע, מה עם העטיפה. טוב, נו, כבר עברתי אותה. אני לא אחזור כדי להרים חתיכת נייר. באמת. סובבתי מבט. היא עדיין הייתה שם, מוטלת בלי בושה, כאבן שאין לה הופכין. המשכתי ללכת. מצפוני בגד בי: "מעכשיו, כל זבל שאני רואה אני מייד מרים. בלי נדר, כמובן". נרגעתי. הרהורים. יש עדיין הרגשה של כסת"ח. עצת יצר הרע. משהו רקוב. צריך לחזור.לחזור. מה אתה משוגע. ואז יגידו כל הדתיים המוזרים האלה. שיגידו. הגעתי הביתה. מה לעשות. הצצתי מהחלון. היא עדיין הייתה שם. כמו מחכה לי. מנצנצת לה על האספלט. התחלתי לרוץ. שלש מדרגות במכה. אני כמעט שם. מתנשף. זה היה אז שנתקלתי בו. איך הולך. מה המצב. לאן זה.מפגיז בשאלות כהרגלו. אהה. התמהמהתי. רק רציתי  להרים את העטיפה הזאת. שם, אתה רואה. באמת, לא מתאים לך ללכלך ככה ברחוב. ככה חינכו אותך. בושה וחרפה. לא לא. אתה לא מבין. זה לא אני. אז מה הקשר אליך. פשוט, עברתי שם ואז... אהה, רק רציתי להרים את העטיפה. אין לך דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלך. אולי הוא צודק. לא. אתה טועה. אי אפשר ככה. ומה. מה אם כולם יתנהגו ככה. כולם לא כאן, חמוד. אבל אתה כאן. תמהתי. אני לא אגלה לאף אחד. מבטיח. ואם כולם יגידו את זה. כולם לא כאן, שכחת. אבל אני כאן. תמהתי. שקט. נראה לי שהוא הלך. רצתי מהר לבדוק מה שלום העטיפה. אבל היא לא הייתה.

בזווית עיני קלטתי מישהו זורק משהו לפח.