האם ניתן לגשר בין מימוש ערכים לבין אקזיסטנציאליזם (או פילוסופיית הקיום) ?

באוגוסט 1835, בהיותו בן עשרים ושתיים כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור ( Soren KIERKEGAARD ) את הדברים הבאים ביומנו האישי: "מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות, לא  מה עלי להכיר. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי לשם כך, אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית, אם אשנן את כל השיטות הפילוסופיה?... מה שחסר לי הוא לחיות חיים אנושיים שלמים ולא רק חיי ההכרה; לבסס את פיתוח רעיונותיי על משהו הקשור בשורשים העמוקים ביותר של קיומי, של הווייתי הפרטית". זאת קריאתו של סורן קירקגור שנזעקה מתוך משבר אישי עמוק אשר מכניסה לקורות ההגות המערבית את היחיד הבודד והסובל העומד בחיל ורעדה מול השאלות הבסיסיות והגורליות ביותר של קיומו. זעקה זו מחוללת את הזרם הפילוסופי החשוב ביותר במערב של המאה העשרים "האקזיסטנציאליזם ". ולכן מקובל להצביע על קירקגור כאבי האקסיסטנציאליזם המודרני.

האקזיסטנציאליסטים מאוד שונים בכמה סוגיות פילוסופיות בסיסיות אולם המכנה המשותף ביניהם היה העניין שגילו בחרות והאחריות האישית של האדם והדגישו את החשיבות בצורך להחליט תוך בחירה חופשית בין אפשרויות שונות.  בניגוד לקירקגור אשר מייצג את הדת האקזיסטנציאליסטית המדגישה המחויבות האישית ואת הגישה האמונית הנוטה לצמצם את חלק של התבונה בדת, ניטשה היה הפילוסוף הראשון שעמד על מלוא המשמעות של אובדן  אמונתו של האדם המערבי בדת והתמודד בגאון עם אובדן זה בסוף המאה התשע עשרה. אם אין אלוקים המחוקק ומכונן מעבר לעולם התופעות -אז תורת המוסר, הערכים, האמת וכל אמות המידה לסוגיהן אינם נתונים לאדם מבחוץ אלא נוצרים על ידו . במאה העשרים, ז'אן פול סארטר שואל בספרו העיקרי "הישות והאין": "מה משמעותה של הוויתי הפרטית ? אם נעדרת היא משמעות, אם חוזרת היא ושבה בשרירותיות אל האין, כיצד אוכל, בכל זאת, להעניק לה משמעות אשר תהפכני , מכל-אדם, החרד והבלתי-אותנטי, לאישיות אותנטית וייחודית?". סארטר, בעקבות ניטשה, חשב שהניסיון של הפילוסופים לגלות אמיתות, משמעויות הכרחיות, צווים מוסריים וערכים באמצעות התבונה האנושית הוא מופרך ואין שום קנה מדה שלאורם אפשר להגיד שמוכרחים לנהוג כך או אחרת.אי לכך כל בחירה ערכית היא שרירותית. אלבר קאמי כתב "השאיפה להיות מוסרי היא אבסורד וזה אבסורד שהאדם המוסרי בוחר לחיות בו". אותו רעיון אפשר למצוא בהגותו של לייבוביץ' על תורת האתיקה. "עולם הערכים הוא תחומם של המוסרי, הדתי-אמונתי, החברתי-פוליטי והאסטתי. ערכיו של האדם נתונים להכרעתו ואין צורך לנמקם...ערכים, בהיותם תוצאה של הכרעה, מטיבם שנויים במחלוקת. הערכים עוסקים באיכויות ואינם נגזרים מנתוני המציאות" (מגבלות השכל ,תמי בן נון). וכאן נשאלת שאלה שהופנתה תכופות אל סארטר, בעיקר בתום מלחמת העולם השניה  על כל זוועותיה: אם בחירה חופשית היא הערך העליון, למה אני לא יכול מבחירתי החופשית לבצע רצח עם ? במילים אחרות האם מוסר האותנטיות לא פותח את הדרך לפני כל סוגי האימה ? סארטר בהרצאתו "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" מצהיר "שהאדם אינו מחוקק לעצמו בלבד, אלא לאנושות כולה " מכוון שהאותנטיות היא לא רק הבנה עצמית מלאה וכנה של האדם וקבלת חירותו, אלא גם השלמה עם חירותם של אחרים.מכאן הוא מקבל את הטיעון של עימנואל קאנט על אוניברסליות של הערך המוסרי. אולם זהו עקב האכילס של האקזיסטנציאליזם: כי אם האדם קובע באופן חופשי את מהותו על ידי הכרעתיו החופשיות ובוחר מה טוב ומה לא טוב, מי מבטיח שהטוב שהוא בוחר הוא טוב לזולתו? פה ברצוני לצטט את יעקב גולומב מספרו "מבוא לפילוסופיית הקיום":  "דבר אינו יכול להיות טוב עבורי אם אין הוא טוב עבור כל אחד( לפי סארטר). פה מצוי הפגם של טיעון זה, שהרי אם אין אנו מניחים מהות A Priori  של אדם וטבע קבוע משלו, מי יתקע לידינו שלא יופיע בחברתנו יחיד שלגביו טוב, הוא מה שלגבי כל האחרים הוא רע?."

לכן הימצאותו של הזולת מהווה גורם המגביל את חירותו של הפרט ומחיבתו לקבל הכרעה מוסרית האם לכבד או לא את זולתו וגם לשאת באחריות את הכרעתו המוסרית. דהיינו, למרות שאין שום הכרח שכלי לממש את הערכים ישנה מחוייבות מוסרית לממשם. הערכים נכפים על האדם מתוך בחירה חופשית בגלל הצורך האמיתי שלו לחיות חיי קהילה. הצורך העמוק של האדם לצאת מבדידותו ולתקשר עם זולתו באופן אמיתי הוא הגורם להזדקקות לערכים שיהיו מקובלים על חברי הקהילה. מימוש ערכים מהווה ,אם כן, האופן האמיתי והאותנטי ביותר בו הפנימיות העצמית מתגלה ומתפשטת במרחב החברתי של האדם.

אם כך, אם אדם צריך לבחור בין טוב לרע ביודעו אובייקטיבית מה טוב ומה רע, במה מתבטאת האותנטיות של האדם הכול כך יקרה לאקזיסטנציאליסטים? שאלה נוספת נוגעת לאחריות האישית. מאחר שקיימת אתיקה הנכפית על האדם בגלל צורך קיומי לחיות חיי קהילה, האם אין בכך ביטול מוחלט של אחריותו וחירותו? לשאלה הראשונה אני עונה שהאותנטיות מתבטאת בחופש קביעת ייעודו של האדם ולא בבחירתו המוסרית הסובייקטיבית . דהיינו, האדם בוחר בהתאם לטעמו או הכרעתו הסובייקטיבית אם הוא רוצה להיות טייס או טייח או שופט או שואב ומממש את הערכים האוניברסאליים תוך מימוש ייעודו. הייעוד מהווה אם כן פלטפורמה למימוש הערכים. בעוד שהערכים הם אובייקטיביים באשר הם נכפים עליו, היעוד הוא סובייקטיבי ותלוי באופיו ואישיותו של האדם הקובעים את תחומי ההתעניינות ונטיות ליבו. האדם נמשך לאומנות ,לספורט ,למדעים או לפעילות ציבורית בהתאם לייעודו. הייעוד הוא אם כן פועלו של האדם בהתאם לבחירה הסובייקטיבית שלו ומהווה פלטפורמה למימוש ערכים. לשאלה השנייה הנוגעת לאחריות אני עונה שהאחריות אינה נגזרת מבחירה בלתי מנומקת של הכרעתי המוסרית . על מנת שאני אשא באחריות למעשי, נדרש שזולתי יתבע אותה ממני. ואיך הוא יכול לתבוע אותה אם הכרעתי המוסרית תמיד תהיה שונה מהכרעתו המוסרית?  ולכן אחריות דורשת מחויבות מוסרית אובייקטיבית-כללית המחייבת אותי וגם מי שתובע אותה ממני. ובזה אני רוצה גם לפתור את הקונפליקט לכאורה בין אחריות למחויבות. המחויבות למימוש ערכים איננה הכרח שכלי ולכן אינה מגבילה את החירות. לאדם יש בררה בין בחירת הטוב לבין בחירת הרע. אין שום הכרח שכלי שהוא יבחר בטוב. הוא חופשי לבחור בטוב כמו שהוא חופשי לבחור ברע למרות שיש מחויבות מוסרית לבחור בטוב . ברגע שהוא בחר בטוב , המחויבות המוסרית נכפית עליו מרצונו החופשי. אם הוא בחר ברע הוא דחה את מחויבותו המוסרית מתוך רצון חופשי ולכן הוא נושא באחריות לבחירתו ובר שיפוט.