התפילה היא לא חובה שלי כלפי הקב"ה. זאת חובתי כלפי עצמי כאדם . הקב"ה לא צריך את התפילה שלי . אני הוא שזקוק לתפילתי .
התפילה היא השפה של הנשמה.
על ידי התפילה הנשמה מתחברת לכור מחצבתה ,למקורה העליון מכוון שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל". הנשמה היא העצמיות של האדם ושואפת להתממש .להתממש פירושו להתפשט ולהשאיר חותם אלוקי בל יימחה בעולם הזה ובזה הנשמה ממלאת את ייעודה וזוכה להתעלות מעלה מעלה הרבה מעל הרמה שהייתה נמצאת לפני שירדה מטה מטה. הנשמה זוכה בהתעלות בזכות כל הקושיים שהיא צריכה להתמודד אתם והייסורים שהיא עוברת. על מנת שהיא תתממש , היא זקוקה לערכים. הערכים הם ההשתקפות של י"ג מידות ד' שהם תארי פעולותיו יתברך . התפילה מבטאת את ההשתוקקות של הנשמה למימוש הערכים ולהידבק בקב"ה , שנאמר " חנון תהיה כי חנון אני , רחום תהיה כי רחום אני".האדם זקוק לתפילה מכוון שנשמתו דורשת בכל כוחה להתחבר למקורה העליון. ככל שהאדם מתפלל הוא יוצא מחוזק ובטוח בעצמו כי הוא נותן ביטוי לנשמתו ומאפשר לה להתפשט בעולם הזה. ההתפשטות יוצאת לפועל על ידי מימוש ערכים. לכן השיא של התפילה היא קריאת שמע המבטא את קבלת עול מלכות שמים על ידי מימוש הערכים . כאשר האדם עושה מעשה חסד או אמת , הוא הופך להיות נח לבריות וזהו סימן שנשמתו הצליחה להתפשט. בזה קיים את רצונו של יתברך שמו לעד כמו נאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו; וככל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין רוח המקום נוחה הימנו" .לרובד הרוחני יש השפעה גם על הרובד הנפשי :לתפילה בכוונה יש אפקט מרפא מרגיע ומשרה ביטחון פנימי.אין תועלת מתפילה הנאמרת דרך קבע כאקט מכאני . זה לא "טקס" שחייב להיגמר מיד.ולכן כאשר התפילה יוצאת מן השפה אל החוץ ולא מתוך הפנימיות שלי היא לא מועילה יותר. בגלל זה בפרקי אבות כתוב מיד אחרי "אל העש תפילתך קבע " : "כי אל רחום חנון" . פרושו של דבר כאשר התפילה היא תחנונים מתוך הלב , אז מיד הקב"ה מתרצה ומרחם (כפי שכותב הברטנורה) דהיינו לתפילה יש האפקט המועיל כאשר היא אמיתית ויוצאת מן הלב .
2. למה יש לשבח ולהודות לה'?
כאשר התפילה מבטאת שבח והודיה לריבון העולמים אז הנשמה סופגת קדושה ומתחברת למקור שלה ומקרינה בתודעת האדם המתפלל ביטחון ואמונה בה'. התודעה מתמלאת בהכרת ה' ובגדולתו האינסופית שאין זולתה ובזה מתחזק הביטחון ומוסר הפחד מצרות העולם הזה. כל הבעיות והצרות מתגמדות מול גדולתו יתברך כי ה' הוא המכוון את כל המהלכים ההיסטוריים – גם אם אלו אינם מובנים לנו – ובסוף מתברר שהכול מכוון לכינון מלכות שדי בעולם כמו שנאמר " ועלו מושיעים מהר ציון לשפוט את הר עשיו" . ולכן חשוב מאוד להגיד כל בוקר את אותם פרקי תהילים המשבחים ומפארים את ה' . כי הכל לתועלת האדם המתפלל שנאמר : " חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' " .
3. התפילה מבטא את השאיפה לערכים:
אולם החיזוק הגדול ביותר שהנשמה מקבלת זה כאשר האדם לוקח על עצמו ללכת בדרכי ה'. ללכת בדרכי זה למזג בין מהות פעילותו יתברך לבין מהות פעילות האדם בעולם הזה. מה שחשוב זה לא מעשי האדם או מטרותיו אלא הערכים שעומדים מאחורי המעשים. מה שחשוב הוא שהמעשים יהיו פועל יוצא מערך החסד או מערך האמת ולא פועל יוצא מערכים שליליים המנוגדים לרצון ה' שנאמר "אלה תולדות נח , נח איש צדיק תמים היה , את האלוקים התהלך נח" . רש"י מסביר שעיקר תולדות האדם אלו מעשיו הטובים ,דהיינו הטוב שבמעשה ולא המעשה עצמו. המעשים וההישגים הם רק פלטפורמה למימוש הערכים. ולכן כאשר דנים מעשה , אנו לא דנים אותו לפי המצוינות שלו אלא דנים אותו לפי הערך שמכוון את המעשה. לכן התפילה כוללת בתוכה את תיאור מידות ה' שעומדות מאחורי מעשיו של הקב"ה .י"ג מידות ,תארי פעולות הם "ה' ה' אל רחום וחנוך ארך אפים ורב חסד ואמת: נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים". מה שחשוב זה לא כמה העולם הזה משוכלל ויפה אלא עד כמה הוא מכוון על ידי מידות ה'. תהליך שיכללו של העולם איננו אלא בסיס להגשמה של הערכים שהם הדברים הנעלים ביותר .
4. שעת התפילה ביום כמו יום השבת בשבוע:
לכן בששת ימי השבוע אנו עסוקים ביישובו של העולם כאשר הכוונה שהוא יהיה מבוסס על הערכים. כל העשייה שלנו היא למעשה אמתלה להגשמת ערכים. הצרה היא שהנטייה שלנו היא לשכוח מהמטרה האמיתית שהיא מימוש ערכים ולהציב את האמצעי שזה העשייה כמטרה. התפילה גורמת לאדם לתקן את העיוות כך שמטרה תהיה מטרה והאמצעי יישאר אמצעי. היא מביאה את האדם לעשות אתנחתא רוחנית ולהתחבר בחזרה לערכים. בזמן התפילה , יש התנתקות מהעשייה , התכוונות והתחברות של הנשמה למקורה העליון.כמו שתפילה שוברת את מעגל העשייה היומית , כך השבת הוא הנופש הרוחני השובר את מעגל העשייה השבועית ופותח הזדמנות למימוש הערכים והתחדשות רוחנית. באותו יום , האדם מתכנס עם בני משפחתו ועם הקהילה בה הוא חי בלי שום טרדה ודאגה מענייני חולין כך שנוצרת הזדמנות לאהבה , לקרוב לבבות ולעזרה הדדית. השבת מעניקה את המשמעות וערך לששת ימי המעשה.אין כוונת "וינפש" למנוחת הגוף לאחר ששת ימי עבודה , שאם כן הדבר , יוצא שיום השבת בא לשרת את ששת ימי המעשה ואין בו מעלה וקדושה.
5. משמעות תפילת שמונה עשרה :
המונח תפילה , משמעו העיקרי תפילת שמונה עשרה. כל מה שקדם לה היה מעין פתיחה והקדמה לתפילה. החידוש הגדול בתפילה זו – עיקרה בקשות שהאדם מבקש. המעמד שבו האדם פונה לאדון הכל ומבקש ממנו להשלים את מחסורו בכל תחומי החיים הוא המעמד השלם של עבודת הלב. הנשמה היא בד"כ שקועה בחיים הארציים וסובלת מצרות וכאבים המלווים אותה. קיימת סכנה מוחשית של ייאוש מרוב הבעיות והקשיים שהאדם מתמודד אתם. הוא עלול להתמוטט , דבר שיגרום לצער רב לנשמתו.לכן התפילה היא הזדמנות לצוף מעל פני הים הגועש של החיים.
ישנן שלוש נקודות מוצא לתפילת הבקשה המפיחות משב רוח של עידוד וכוח:
יש בורא לעולם המקשיב לתפילה.
אין האדם יכול למלא בעצמו את כל מחסורו .
רק הקב"ה מסוגל להשלים את חסרונותיו ולממש את מאוויו.
6. התפילה היא יציאה מהשגרה והשעמום על ידי התכנסות פנימית וברור עצמיותנו.
השגרה משתלטת כאשר הנשמה אינה מצליחה להתפשט ולהטביע את חותמה בעולם ואינה חווה את התענוג האמיתי של התחברות למקורה העליון. השגרה גורמת להתנתקות הנשמה והשתלטות ערכים מנוגדים לרצונו יתברך הנותנים אשליה של עונג ועיוורון מוחלט. ולכן התפילה גורמת לברור משמעות החיים בעולם , להתעלות ולהתחדשות רוחנית כך האדם מצליח להיחלץ מהקיבוע ולשבור את השגרה. רק כך התפילה תצליח להקרין על חיינו.כאשר מתפללים יש לעשות את החשבון :מה אני צריך כדי שיהיה לי טוב יותר , מה מציק לי או מה מפריע לי . תוך כדי תפילה אני מודע יותר לעצמי ומקבל את עצמי כפי שאני עם כל הבעיות שלי ומבלי לנסות לפתור אותן בעצמי . ולכן אני הופך למשוחרר ממתחים ומדאגות. כי בזמן התפילה ,אין תחרות ואין רצון לחפש פתרון למצוקות שלי. אלא אני עומד כפי שאני ללא שום מסכה מול הקב"ה ה"בוחן כליות ולב" המקבל אותי כפי שאני והוא מרעיף בי את אהבתו . יש בי האמונה והביטחון שהקב"ה עומד לצידי וימצא פתרונות .
תגובות