מעט מאוד בינה
הענקת לנו
ואיך נוכל לפלס דרכנו
בסבך גדרות התיל
בנחשול אשר שטף אותנו?
הלנו האיש אשר בלהט
יישב אדמת מולדת?
או לצרינו הוא עתה?
האם ילדי פלשתים
לעד ישנאו אותנו?
ואש המלחמות לעד
תהיה מנת חלקנו?
מדוע הבטחת לאבותינו?
ארץ שיש לרכוש בכיבושים
מדוע לא נוכל לשאול אותך
מדוע?
מסר כפול
-
לא משורר לא סופר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] קצר ונוגע במחוזות הנפש - :) [ליצירה]
- [ליצירה] שי ידידי, אם אתה מתכוון למשהו כמו: "ועורקיי יתמלאו מחדש" זה לא נראה בעיניי. ראשית אינני חושב שצריך להאכיל את הקורא בכפיות. שנית, זה מבנה של שיר שמוצא-חן בעיניי: תוכן השיר כולו הוא תאור (מוחשי או מטאפורי) של הריקנות, ולבסוף במשפט קצר התקוה והאופן בהן היא תיעלם (מי? זאת שתוארה לעיל), זה יקרה באוקטובר וכל קורא מבין זאת היטב. לכן הייתי משאיר את השיר בצורתו המקורית. מסר [ליצירה]
- [ליצירה] שיר מצוין, עם הרבה עומק ובגרות [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, דברי בניהו, היה שווה. כעת אפשר להמשיך במשב רוח רענן. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב מאוד רון, זה שיר מדהים ביופיו, בסגנונו ובעומקו. אין ספק שאתה יודע לכתוב ובכישרון רב. אשמח לקרוא עוד מיצורותיך. מסר ברור [ליצירה]
- [ליצירה] שי יקירי, יפה מאד. בטאתי באופן פאוטי את מה שחש כל מי שכותב. לכתוב צריך לבד, מעבר לחומת ה-"אני".עצם הכתיבה היא משהו אישי, פנימי. רק לאחר שכתבת כשהיית אם עצמך אתה מאפשר להציץ פנימה. אם אחר-כך הקורא מבין, הוא יכול להסכים ולהזדהות , או לא להסכים אבל הוא לא יכול להתעלם. אינני יודע אם ה-"אישה" היא דמות פרטנית או מושג כולל, אבל אני מקוה שה-"אישה" מבינה, ואם גם היא כותבת היא חשה את אותה תחושה ומבינה. רק אז זה הופך לדו-שיח בין שתי נשמות עצמיות וקרובות. כמו שאמר יהודה עמיחי: "שנינו ביחד, וכל אחד לחוד" והמרחק בין השנים נשאר קצר כ-"מרחק בין שתי תקוות". מסר כפול (אבל ברור) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אמרת, ושורות רבות אכתוב בכל אותם רגעים שתקדישי לי, כי את הרי ידעת שאהבתנו היא מחרוזת של טרופים זמניים גולשת לעבר הנצח...... [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי ! מדהים ! ! ! ראוי להיבחר גם ע"י המערכת ! [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאוד את השיר הזה. מורגשת בו ההפנמה של מי שאוהבים אותו, גם אם הסוף הוא ניתוק. זו חוויה שכל אחד חווה אותה, שמוצגת בצורה פיוטית. המסר ברור [ליצירה]
- [ליצירה] נתת משקל כבד למילים שבמקורן הן פשוטות, אבל בהקשר הזה הן קשות מנשוא, וכשאנו מושא לשנאה מתמדת, הפתרון מתרחק מאיתנו כמו רדיפה אחרי האופק שנראה כל כך קרוב אך לא ניתן להשגה. [ליצירה]
תגובות