ארי נשק למזוזת בית המדרש והזדרז לצאת.
הוא תפס אותו ממש בכניסה.
"פסססט.."
"בוא, בוא הנה"
ארי סובב את ראשו. לא רצה לבוא, והמשיך ללכת.
"ארי. אתה עושה לעצמך בושות".
"נכון", והמשיך.
דוד´ל נצמד אליו תואם את הליכתו לצעדיו המהירים של ארי.
"תשמע, האדמו"ר עוד לא יודע על זה. זו ההזדמנות שלך לקחת ת´רגליים שלך ולברוח מהאש הזאת. אתה מבין מה אתה עושה בכלל? מה אתה מתקרב אליו אפילו? הוא מנודה, הוא מורחק. זה עניין של ימים עד שהקהילה כולה תקיא אותו ממנה. עזוב אותו!"
ארי המשיך ללכת בשתיקה, אוחז בטליתו ותפיליו ביתר חוזקה.
"ארי. החבר´ה מדברים עליך. דברים לא טובים. אתה יודע... דברים שיכולים לסבך לכל האחים והאחיות שלך את השידוכים מכאן ועד להודעה חדשה. איזה פרצוף יהיה לך כשכולם ידעו שבשביל כסף עשית את זה? בשביל כסף התחברת לאיש הזה. זה שמחרחר ורוצה לגמור לנו את האחדות בקהילה!"
דוד´ל באמת דאג לארי, חברו מילדות, אבל דאג יותר לפרסום הרע שייצא לקהילה שלו, חסידות אמניץ הידועה. קטנה אבל איכותית. היום זה הנכד של האדמו"ר הקודם, מחר יבוא איזה משב"ק ויטען לייחוס. זו פרצה קוראת לאדמו"ר, קבע דוד´ל, וחייבים לעצור עכשיו את הסחף. בכל מחיר.
"ארי". הוא תפס בכתפו בכוח, מכריח אותו להיישיר מבט אל עיניו.
"אם תמשיך איתו, אתה מחוסל פה. הילדים שלך יהיו בחוץ. אתה תהיה בחוץ. אשתך תמצא את עצמה בבית בלי עבודה. ארי! תבין מה שאני אומר לך: האדמו"ר ידע על זה, וזה יהיה הסוף שלך באמניץ. תצטרך לחפש לך מקום אחר".
"....או לבנות לחבר שלך חסידות של חסיד אחד...", הוסיף בלעג.
ארי לא רצה לענות. לא עכשיו. לא אף פעם.
הוא השפיל את עיניו ונכנס לבנין.
***
"ארי".
"כן כבוד הרב"
"תביא לי את המעיל שלי, אנחנו נוסעים עכשיו לבר המצוה בקאצוב".
"מיד, כבוד הרב".
הרב ברוך ונדל חיכך את ידיו בהנאה. סוף סוף הרגע הגיע. הטעות שעשה אביו המנוח לא תחזור. הויתור שויתר לאחיו האדמו"ר רק על מנת שלא תפוצל החסידות, כל כך הרגיז בשעתו את ר´ ברוך, והרוגז לא שכך במשך השנים. רק התגבר.
אךךך, איזו טעות, חשב ר´ ברוך, לו היה אבא מכתיר עצמו לאדמו"ר, הכל היה נראה אחרת. כמה חסידים מאמניץ היו נוהרים אליו. הרי הוא זה שהחזיק את החסידות כשקרסה מכל הבחינות. כשלא היה כסף לשלם לאברכי הכולל הוא זה שנסע לחו"ל לגייס כספים. ואיפה היה ר´ גרשון? מתעסק עם כל הגמחי"ם האלה שלו, לא שם לב בכלל למה שקורה באמניץ. ודוקא הוא האדמו"ר מאמניץ היום. אויש, דינו של בכור קשה כקריעת ים סוף"...
כשכיפתר את כפתורי מעילו, הזכיר לעצמו שלא לשכוח לדבר בערב השמחה עם האדמו"ר ממחנה ירושלים. חייבים לקשור קשרים.עוד מעט מתקרבת החתונה במחנה ירושלים, והוא חייב לשבת באויבענון (שולחן הכבוד). היום הוא יישב כמו מלך שם. "לכבוד האדמו"ר מקורלוב-אמניץ" - כך, שחור על גבי לבן, כתב האדמו"ר מקאצוב על מעטפת ההזמנה. המעטפה היחידה שלא זרק. "האדמו"ר מקורלוב-אמניץ! מצלצל כל כך יפה. קורלוב של סבא, אבא של אמא, אמניץ של אבא. שילוב מנצח!".
הוא ידע (והדחיק) את העובדה שהאדמו"ר מקצאוב עצמו היה "אדמו"ר קטן", מה שנקרא. בלי הרבה חסידים, משהו שממלא פראנצ´ס (יציעי החסידים שעומדים בטיש) גמדיים.... אבל זה טוב מלא כלום. לו עצמו יש בינתיים "לא כלום" שכזה...
"ארי, לך תתניע את הרכב, אני מיד יוצא".
צריך לטפח אותו, חשב ר´ ברוך, ודרכו להגיע לחברים שלו, למניין הראשון של חסידי קורלוב אמניץ. אבל לעשות הכל בחכמה. הדבר האחרון לו הוא זקוק זו מלחמה עם חסידי דודו. הם יאכלו אותו חי. הוא יודע בדיוק מה קורה למי שמחליט לפצל חסידות. רק לראות את ידידו מלייציק שניסה לקחת נתח מחסידות אביו, וחטף על זה לא רק איומים ונידויים אלא אפילו מכות: פיזיות וכלכליות. שלא נדע.. הכל צריך להיעשות בחכמה!! לאט לאט, לתת לחסידים לעכל. הוא יתן כבוד והרבה לדודו מאמניץ. כביכול הוא חלק מהחסידות. הרי רצונו רק לחזק את עולם החסידות ואת אמניץ בפרט.
ר´ ברוך גיחך לעצמו.
ארי בינתיים התניע את הרכב וחיכה לר´ ברוך שיעלה. זכרון השיחה הקשה עם דוד´ל צף ועלה. ינדו, יזרקו, יחרימו. הוא קץ בכל אלה, אבל ידע שהצדק עמהם. הוא עוזר לאחיין האדמו"ר לפצל את החסידות. זה דבר שאין לו מחילה. אך מה יעשה? מי כמוהו יודע כמה הוא זקוק לכסף. במיוחד עכשיו. במצבו.
****
"אנחנו חייבים לגמור את הפרשה הזו חזק ומהר!"
דוד´ל התהלך בחדר הקטן עצבני ונרגש.
"לחשוב שארי מוכן לפגוע כך באדמו"ר? איזו חוצפה! איזו עזות!"
"קשה להאמין, הא", פלט חזקי בלעג, "המתמיד שלנו הולך לרעות בשדות זרים ולשכוח את מורו ורבו".
"קשה להאמין... אתה צודק", מלמל דוד´ל.
אבל עכשיו הגיע הרגע שצריך לחתוך, כפי שאמר. הוא זכר את סיפורי אביו על התקופה בה נפטר האדמו"ר הקודם. את המלחמה הגדולה שהיתה עם החתן. כמעט במו ידיהם העמיסו החסידים את החתן ואת קבוצת תלמידיו וזרקו אותם מהעיר.
"חתן לא יהיה אדמו"ר אצלנו, האדמו"ר זצ"ל לא עזב אותנו ערירי. ב"ה יש בנים!"
ולא הועילו לחתן כל גדלותו בתורה, ולא הועיל לחתן ייחוסו המפואר. הוא לא אמניצר. נקודה.
ומי שאיננו אמינצר - איננו אדמו"ר מאמניץ.
אבל עכשיו המצב יותר מסובך. פה, ידע דוד´ל, הענינים קשים יותר. ככלות הכל, זהו אחיין האדמו"ר. נכד לאדמו"ר הקודם. אותו שם משפחה, אותו ייחוס, אותה שושלת. והטענה המרכזית, שמה שויתר אביו - היה לו עצמו ולא לזרעו. וזרעו לא מוותר בכהוא זה.
חייבים לחסל את הפרשה. עכשיו, לפני שהעסק מתחמם.
"תשמעו, המצב כרגע יחסית פשוט. ר´ ברוך לבד. אין לו חסידים. יש לו רק את הכולל הקטן שהוא מחזיק עם 7-8 אברכים. אפשר לגמור את זה עוד לפני שהוא מתחיל לקחת חסידים מהקהילה".
"ויש לו את ארי", הזכיר ישעי´.
"כן... ארי".
ארי, המתמיד בישיבה, הוא האס של ר´ ברוך. זאת ידעו כולם. תלמיד חכם גדול, העילוי של החסידות, על המידות שלו אפשר לכתוב ספר מוסר. דומה שאשתו הייתה היחידה שקיבלה באמת חתן שעונה על כל התשבחות שנאמרות בשבע ברכות.
ואם ארי איתו - הרבה חבר´ה עלולים גם הם ללכת. וזה מסוכן.
"דיברת איתו היום?"
"דיברתי. הוא בקושי הקשיב. ניסה להתחמק ממני. הוא יודע שהוא עושה טעות. רבונו של עולם, איזו טעות איומה הוא עומד לעשות!"
"ו...", שאל חזקי.
"ו.. כלום. מה ו...? את הלא מכיר את ארי? כשהוא מחליט - הוא מחליט".
"אז אנחנו נחליט בשבילו", קבע חזקי, "אנחנו נגרום לו להחליט נכון".
דוד´ל הצטמרר כשהביט בחזקי. הוא ידע שעכשיו עולים על פסים אחרים.
*****
"אוייויו... ווייויי.. טילייילננייי באם בים בם"
דעתו של ר´ ברוך היתה טובה עליו. השמחה בקאצוב היתה נהדרת. נ-ה-ד-ר-ת. גישמק אחד גדול. הוא ישב בין האדמו"ר מקאצוב לבין האדמו"ר ממסילת ישרים! מי היה מאמין! האדמו"ר ממסילת ישרים. בן אחר בן למהר"ד מקוז´נוב. אדמו"ר לאלפים, והוא ישב לידו כשווה בין שווים!
"באם, באם בים בםםם, טילי נאיי נאיי נאיי..."
ארי נהג בדממה כל הדרך. מחשבותיו מעיקות עליו. מהשמחה הזו הוא לא נהנה. במיוחד לא ממבטו התמה של האדמו"ר מאמניץ שהביט בו כשואל: אתה, לשמחה זו - מה עושה? מה הקשר שלך לקאצוב?
להגיד לאדמו"ר שהוא הנהג והעוזר של ר´ ברוך זה פשוט לגמור הכל.
הוא ניסה להצטנף תחת מקומו, אחר כך מצא תואנה ללכת לבדוק את הרכב, נע כמו על גחלים, עד שהאדמו"ר מאמניץ נסע לדרכו. לו רק ידע... אוי כמה צער...
"ר´ ארי, חשבתי על משכורתך אצלי. חמשת אלפים זה לא הרבה, ר´ ארי".
ארי ננער והקשיב דרוך.
"לא. לא. חמשת אלפים זה משכורת לשמש בית מדרש, לא למשב"ק האדמו"ר מקורלוב-אמניץ. אתה תקבל שבע!"
ארי פלט נשיפת הפתעה.
"תודה כבוד הרב".
אלפיים ש"ח נוספים. פשוט נס.
עם שבעת אלפים יוכל לגמור את החודש וישאר לו מספיק.
"אבל אתה יודע, ר´ ארי, שאני מצפה שתעזור לי לרומם את החסידות. קורלוב-אמניץ צריכה להתחזק".
ר´ ברוך קירב את פיו אל אוזן ארי, ולחש בתקיפות: "בחסידים!".
לבו של ארי שקע. כל בחור שיקח מאמניץ יהיה חץ נוסף בליבו של מורו ורבו, אבל מצד שני - ר´ ברוך רוצה תוצאות. זו כמעט מעילה לקחת שבעת אלפים ש"ח ולא לספק את הסחורה לה הוא כל כך מתאווה.
והוא זקוק לכסף. כמו אויר לנשימה.
"כן, כבוד הרב. יהיו גם חסידים. בע"ה".
*****
את הימים הבאים העביר ארי בשיחות נפש עם חברים. מקפיד לשוחח רק עם אלה שבשוליים. אלה שלא שמים לב אליהם אם הם נעדים מהטיש, או שוכחים לבוא בערב ללימוד בבית המדרש. עד סוף השבוע כבר צבר 5 אברכים שהסכימו להגיע ללמוד בבית המדרש של ר´ ברוך. נו נו, ללמוד אולי לא אבל לכל הפחות להתפלל. גם זה הישג שר´ ברוך יקח בשתי ידיו.
את הטעות עשה כשדיבר ושכנע את יוסי. אחיו של חזקי...
****
"ארי, יש מישהו שמסתובב בחוץ".
ארי התעורר בקושי. "את מדמיינת רוחי".
"אני לא מדמיינת. אני שומעת מישהו בחצר".
עכשיו גם ארי שמע צעדים חרישיים.
"מעניין, מי זה יכול לה..."
קול נפץ החריד את הבית.
"ארייי..."
אבן גדולה נחתה במרכז חדר השינה, מביאה אחריה מטר רסיסי זכוכית מנופצת.
"תתקשר למשטרה, מהר".
ארי לא זז. הוא נשאר ישוב במיטתו.
"אתה שומע אותי? תתקשר!"
"אני יודע מי עשה את זה", לאט ארי. "אין צורך להתקשר... זה לא יעזור.. רק יחמיר".
רוחי קלטה שיש פה דברים נסתרים ותלתה בו את עיניה.
****
"אתה זקוק לזגג?"
ארי נרעד, אבל המשיך לקפל את תפיליו.
"אני מציע לך לקנות דיקט במקום הזגוגית. חבל להחליף שוב ושוב".
חזקי עמד אדום מכעס מול ארי, שהמשיך בעקשנות לארוז את חפציו ולשתוק.
"אני מדבר אליך, בוק!"
"מה אתה רוצה?"
"מה אני רוצההה..", גיחך חזקי בקול, וכמה מתפללים הביטו לעברם.
"אני רוצה שתעזוב את אחיו יוסי", סינן בזעם, "ואני רוצה שתעוף מהקהילה שלנו כמה שיותר מהר".
"ואם לא תבין - נעזור לך לקלוט".
ארי נישק את כיסוי הטלית, התבונן בחזקי במבט חד, ועזב את בית המדרש.
בשתיקה.
"ארי, מחר אני עושה טיש. זה יום ההילולא של אבא".
"כבוד הרב לא עושה בבית המדרש של אמניץ? כמו תמיד?"
"די, די, אמניץ שממניץ. נמאס לי כבר לשמוע. יש לי בית מדרש משלי, ואני לא צריך את הגושפנקא של דוד שלי כדי לעשות לאבא שלי יארצייט. אמניץ נגמר, קאפיש? מעכשיו יש רק קורלוב! קורלוב-אמניץ".
ר´ ברוך נשען בכורסתו לאחור, ותוך כדי שאיפת סיגריה אמר: "ואתה תדאג שיהיה פה מלא".
שוב הכאב הזה לפת אותו. פתאום היה זקוק לאויר, ומיהר לעזוב את בית המדרש החוצה, לרחוב הסואן. שם נרגע מעט.
אין לי הרבה זמן, חשב. טוב שכבר ביצעתי את ההזמנה. לשלם, אשלם מהמשכורת המוגדלת.
הערב תהיה החתונה של בת האדמו"ר ממחנה ירושלים. ומחר בבוקר הוא כבר ידאג לקחת את המכשיר.
כשהגיע הביתה מצא את אשתו חיוורת.
"מה קרה?" שאל בבהילות.
היא לא ענתה, רק הושיטה לו מכתב, והוא כבר הבין שנודע לה הכל.
אבל המכתב המם אותו.
"לכבוד הבוגד, הורס החסידות.
יש לך יומיים לארוז את החפצים שלך ולצאת מכאן. בעוד יומיים נפעל בדיוק כשם שפעלנו במצבים אחרים דומים לשלך. אינך רצוי כאן, ולמעשה אתה מוחרם.
צירפנו את מכתב הפיטורין של אשתך. בקש מהאדמו"ר שלך שיתן לה עבודה...
בלי כבוד
שומרי חומת החסידות הנאמנה
נ.ב.
האדמו"ר כבר יודע..."
האדמו"ר כבר יודע... האדמו"ר כבר יודע...
"ארי, פיטרו אותי. ארי. מה עשית? למה לא אמרת? מה קורה כאן?"
רוחי דמעה, ואף לא ניסתה למחות את דמעותיה.
האדמו"ר כבר יודע...
זהו.
הוא יודע.
****
"הכל בסדר?"
"לא טוב לי כל כך", הצליח לומר, "אני חושב שאצא לשאוף קצת אויר"
"כן כן, ארי, אויר זה טוב לבריאות", דעתו של ר´ ברוך היתה זחוחה עליו. הוא ישב באויבענון בחתונת "מחנה ירושלים" מוקף בסלתה ושמנה של עולם החסידות.
ארי דידה החוצה בחולשה.
הוא עמד רגע באויר הקר של הלילה, אחר עשה דרכו לרכב לקחת כדור, להירגע.
אז התמוטט.
הוא כבר לא שמע את הסירנות. הוא לא ראה את הפרמדיק משתדל להחיותו. הוא לא הרגיש את מכות החשמל שקיבל.
הוא מת.
****
למחרת התקשרו מבית החולים לבית האלמנה.
"שלום, אפשר בבקשה להודיע לארי שהתרופה המיוחדת לה הוא זקוק הגיעה ועליו לבוא לקחתה. לא לשכוח את התשלום - 20,000 ש"ח בשלושה תשלומים"...
תגובות