מסתכלת אך לא רואה
שומעת אך לא מקשיבה
רק שתי גולות של זכוכית
מנצנצות באפילה.
בוהקות בתוך הרִיק
בינות צללים הן זוהרות
בצל הזמן המאיים
הן מביטות מהופנטות.
מתעלמות מהכאב
של כל דקירה, של עוד שריטה
מתגלגלות ומסתתרות בלאט
מתחת עוד מיטה-
אשר תתחיל פתאום לזוע
היא ילדה- ספק אשה
אל רחשים פצועים שולחות
מבט אדיש, חסר תחושה.
עיתים נמס אותו מבט
וטיפה קפואה-רותחת
מתגלגלת לאיטה
במדרון של חטא ופחד.
ואם ניצוץ תקווה ניצת
בינות קירות של קור ושקר
מלחלוחית אותה דמעה כָבֶה,
נמוג הוא לבלי זכר.
נזכֶרֶת באוסף ישן
מיליוני גולות בקופסא מהוהה
אך נותרו לי רק שתיים, רק שתיים נותרו לי
עגולות,
מזכוכית,
מנצנצות באפילה...
תגובות