כששאלתי לשלומו,

שלמה ענה במקומו:

(הוא, רק התבונן בי ושתק.
  חשב לומר דבר אחד,
  אבל עיניו הביעו את היפוכו.)

אמר שהיה רוצה שיהיה טוב.

הוא באמת משתדל,

אך זה לא תלוי רק בו.

(הִנְהֶן בהסכמה כואבת)

דֶי נימאס  לו שתמיד

רק הוא יוצא אשם.

אומר עליו שהוא

"על הפנים"

ומכנה אותו "דפוק",

טוען עליו ש-

"הוא יכול להיות יותר טוב"

ולפעמים אם ´הוא´ נחמד

אז הוא "בסדר".

(הפעם הוא דווקא התכוון

  לומר אחרת אבל נותר אילם.)

כמה היה רוצה שיתן לו

להיות משהו אחר.

שיוֹציאֶהוּ סוף-סוף

מן החשיכה המעוורת

אל אור האמת

בכדי להסתנוור מעט 

בקרניה.

(הלוואי שהיא כבר תזרח עליו.
  כמה הוא מחכה לה שתעלה

  ותעיר אותו בזוהרה.) 

תמיד הוא התבייש לומר

שזה בכלל לא אשמתו.

זה ´הוא´ שאחראי לעיקר.

´הוא´ זה שעושה אותו

להיות מה ש´הוא´.

ולו אין כל יכולת להשתחרר-

לעד יהיה כבול בהשקפתו.

(מוכרך להרים את המבט הלאה מכאן
  ולתת לערפילים להתפוגג.)

מה בסך הכל אני מבקש?

רק קצת מילים טובות.

כי אני כל כך משתדל

להיות כל יום יותר מוצלח.

אך ברגע אחד של יאוש

´הוא´ מבטל את כל היופי

וכל מאמצי היו לשוא.

(אהה.... בכמה צער ועלבון
  הוא הוצף על הכפיות טובה
  אשר כלפיו רחש.

  החל מחפש מחילה על עוונותיו
  בזמן האוזל מבין אצבעותיו.)

התעייפתי,

תמו לי משאבי.

עכשו זה רק ´הוא´ ודַי.

או-אז שלמה נדם והתפוגג.

* * * * * * * * * * *

נשארנו רק שנינו.

במבטים פולחים ניסת לתאר

את מה שנפער בתוכך.

ערום ללא כל הגנות

עמדת מולי מבקש לאמור

את המילים שעמדו בך

זמן רב, כמעט רב מדי.

חיכו אבודות בקרן זוית

בזמן בו עינייך הסוּמוֹת

כבר לא יכלו לחזות בדבר.

(כמה חיכיתי למילים הללו,
  בסבלנות אין-קץ המתנתי
  למוצא פיך הנצור.)

כמים גועשים מבעד סכר פרוץ

זלגו המילים, טפטפו אל אוזני

וזרמו אל נפשי.

("מקולות מים רבים אדירים
  משברי ים...")

לאט-לאט עם כל מילה,

עם עוד מבט,
זקפת ראשך, הישרת מבטך,

נעמדת זקוף במלוא מרום קומתך.

לפתע - כמה יפה נהיית.
לראשונה ראיתיך

כפי שידעתי שהינך.

( ידעתי כי כך הינך,

  אך לא היתה לי כל הוכחה.

  על כן ציפיתי עד כה,
  לצפות בפרוח נשמתך.

  תמיד לאחר תקופת קור ארוכה

  הצמיחה כל כך חזקה.)