נכון, כבר מדברים על זה. מודים שנוצרה מן רשות שלישית היברידית שתלטנית, בנוסף לצבא ולמשטרה. מלחשים שכשמעל למאה אלף מועסקים בזה, תהיה בעיה גדולה כשנרצה להשיב קצת נורמליות לחיינו ולצמצם את מספרם. קראתי בעיתון. אבל לי זה לא מספיק. צריך להגביר את המודעות, צריך להגיד בקול גדול: המאבטחים בארץ הם גולם שקם על יוצרו. הם מאבטחים; הם תופעה תרבותית משמעותית, ולא רק בכמותם.
גם אני כמו כולם מכירה לפחות מישהו או מישהי אחת, שעובדים כמאבטחים. גם אני נתקלת בהם יום יום, בכניסה לכל מקום, באוטובוס. הביטו בהם בסבלנות, נסו ללמוד אותם. תשימו לב כמוני שהמאבטחים כבר מזמן הפסיקו להיות סתם כאלה שמוודאים שאין פצצה בתיק. הם הפכו לאח הגדול; לשומרי הסדר הטוב.
שמונה בערב, חושך ורוח ירושלמית של סתיו, ואני וכמה חברים יושבים בארומה בהר הצופים אחרי יום לימודים. צעירים ועייפים, השיחה מתלהטת ואנחנו צוחקים וצועקים דברים שלאחרים מביך לשמוע ומעיפים ניירות קטנים באוויר. כיף לי, אבל מעירים לנו פעמיים להירגע. לא עובדי הקפה ולא יושבי השולחנות האחרים. המאבטח. ויומיים אחר כך, כשאני נכנסת לאוניברסיטה בבוקר, אני רואה לאט איך מישהי לא פונה אל השער אלא ממשיכה ללכת במנהרה התת-קרקעית בה עוצר האוטובוס. מי אם לא המאבטח עוצר אותה ושואל לאן היא הולכת, ומורה לה להיכנס. זה הזכיר לי איך פעם, בפאב בעיר, ישבנו עם שני בחורים שפגשנו; אחד מהם עבד כמאבטח באגד, והוא הודה שמאז שהתחיל לעבוד שם הוא מסתכל כל הזמן, בכל מקום, סביבו, ורואה בכל אחד חשוד (חשוד?...) פוטנציאלי.
אנחנו מציבים בכל מקום אנשים עם מדים ונשק, שלהם הסמכות "לשמור על הביטחון" (הו, אותו ביטחון מוכר, שכוחו האינסופי משתווה רק לערפולו!) גם העובדה שהם באים מכל השכבות והקבוצות בחברה תורמת ללגיטימיות שלהם. הם החברים והמכרים שלנו, ואנחנו יודעים שהנורמות שלהם גמישות. אבל אותי הם מפחידים. הם סוכני ההגמוניה. זו צורה מתוחכמת כל כך של שליטה: אנחנו משוכנעים שיש צורך שאנשים זרים וסמכותיים, חמושים במדים ובאקדח, יבדקו מה יש לנו בתיק. אנחנו גם מסכימים לשלם בשביל זה. זו פרקטיקה מתוחכמת כל כך של קפיטליזם: אנחנו לא חושבים על כוונת הרווח שלהם, של מעבידיהם. אנחנו משוכנעים שהם כאן רק בשביל להגן עלינו. למה?
אנחנו רוצים שיגנו עלינו. כשנדמה לנו שיש "אנחנו" והוא אומלל כל כך, אין לאישיותו אלא להיות סמכותנית. אותם הצרכים שהביאו להפיכת המאבטחים למאבטחים מביאים גם, למשל, לבחירות פוליטיות שמרניות (תמיכה בגנרלים בני שמונים ובחוואים טקסנים חדורי שליחות אלוהית). האב הסמכותי יכול להתגלגל לפרסומת למשחק לוטו בנוסח "כי המלך אמר" או להחלטה לסגור את האוניברסיטה העברית בפני הקהל הרחב, בתואנה ש"גורמים עוינים" עלולים לעשות שימוש לרעה בידע המצוי בספריה. הוא גם יכול לאסור על עובדים לשבות, למען הסדר הטוב. הלוואי שכאן זה היה נגמר... אבל כשיש בטחון, מי בכלל צריך חופש? לאמור: אם אין סדר - תאכלו את הפולקע שנותנים לכם. ותראו שבסוף תבקשו גם קינוח
אפרת.
תגובות