רציתי שתדע, רגע, לפני שאני הולכת.

שגם לי חנוק בגרון.

שגם לי חנוק שאתה לא שם.

שגם לי חנוק ודביק וחם, למות בלעדיך.

שגם אני מפחדת, ולא מבינה.

שגם אני רוצה לחזור.

אני רוצה שתדע.

שאני מרגישה את ידיך כל לילה עוטפות אותי עד שארדם.

את ידייך בידי.

ועיניים חמות מביטות בי. ירוקות כה רכות.

אני מחכה לרגע האחרון שתראני.

וכה מפחדת לומר את השלום ההוא.

וסלח לי. סלח לי על זה, וסלח לי על הכל.

אל תמות. אחריי, אל תמות.

אני לא אלך לעולם ממך. לא אלך ממך!.

אני אוהבת אותך, ככה בהרבה דרכים ואחת משלי.

אתה יודע שאני לצידך,

מנשקת חובקת בוכה.

תמיד לידך בשביל המוביל בחיים.

תאמין בי, כמו שהאמנת עד כאן.

שנא אותי! צרח עליי,

ובכה עד יצא הכאב וימוג, ורק רוח קרירה של הערב,

תשיב חיוך ישן שהיה למעני.

וזכור אותי, שכח אותי!

רציתי שתדע, רגע לפני שיגע בשפתיי.

שלכל דבר יש סוף, יש ללכת.

ועל אף הכאב המר, אני מודה.

על כל אותם רגעים, על האהבה שהנחלת בי.

על כל מה שנתת.

אני בוכה. בלי דמעות,

על זה שאני ככה בורחת הולכת.

מהעולם הזה לא ממך!.

אל תלך אחרי.

גם לי עכשיו חנוק בגרון.

חנוק וכואב ודביק.