הרי ממילא
הדלת כבר פתוחה.
רוצה לצאת לשם אתך
ולחייך אל השמיים.
אני
כובלת את עצמי אליך
ומרחיקה אותך באיומי אקדח.
והכבלים חותכים בנשמתי
בזעקה.
המבט שלך
כל כך שקט אלי.
אני רוצה רק לחייך
אבל יוצא לי בכי.
ושוב מבטיחה
ושורפת
את כל הגשרים שבנית לי.
ואני נופלת
נופלת
נופלת
בכדי לקום.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יוווווווו איזה יופי של קטע! [ליצירה]
- [ליצירה] יפה "העצבים החשופים מסבים לי כאב עם כל משב רוח". ממש ככה. [ליצירה]
- [ליצירה] יפהפה ומעורר תהיות... אהבתי גם את המבנה שלו. -זאת שלא יודעת לאסוף מבטים כי בדרך-כלל היא בורחת מהם.- [ליצירה]
- [ליצירה] המון תודה! רסיס לילה - אז לדעתך אני צריכה לשבור את המקצב בבית האחרון? ושוב - המון תודה:) [ליצירה]
- [ליצירה] להיעלב?? רסיס, להיות מורה זה לדעתך סיבה לבושה?? אסתר, שאפילו די חיבבה כמה מהמורים שלה. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד... לא ממש הבנתי את הכל, אבל התחושה הזאת - להיות כלואה בגזע עץ, עיוורת וכורעת על ברכי... אני יכולה להבין את ההשוואה לזבוב המסכן. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים לחלוטין. הקטע בסוף צרם גם לי קצת, כשאת מסבירה לה על הקסם שברגע-שלפני-הנפילה. פילוסופיה קצת עמוקה מדי לילדה קטנה, לדעתי. חוץ מזה - נפלא. אי אפשר שלא להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] הלוואי על כולנו... סוערה - זה נהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד, אע"פ שאני מעדיפה בהרבה את הדברים היותר-רציניים שלך. אולי אפילו הייתי צוחקת, אם לא הייתי עוברת מקרוב את החוויה המצמררת של זריית מלח על זחל רירי מסכן והצפייה בו בשעה שהוא נמוג והולך תוך ייסורים נוראיים (מובן שהוא לא היה הנשמה התאומה שלי ולא חיבבתי אותו בכלל, אבל בכ"ז). מאז יש לי טראומה מהיצורים האלה וצמרמורת במעלה ומורד הגב. אל תנסו בבית!!! ותהיתי- רצית לכתוב "התחשמק", או שזה במקרה? כי אני לא מכירה מילה כזאת... [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את הרעיון ואת האופטימיות... [ליצירה]
תגובות