ימת צחוקך הפכה מדבר, תשוקתך הפכה ציה,
ומאגר הדמעות האינסופי יבש לו, התייתם
דמעה אחרונה התגלגלה לה על הלחי השמאלית
והתנפצה בעוצמה על רסיסי הלב המדמם.
כי כשאת אוהבת אַת
מתמסרת עד כלות
את הוויתך, אישיותך, גופך, את כל כולך
שמה על המזבח, מקריבה לאל האהבה
או אז סכין חדה ננעצת בבטנך
אותה מסובב בהנאה אל האכזבה.
במקום תקווה ילדותית צץ יאוש מזדקן,
צצים פאסימיות כרונית, פחד שבלי הרף מקונן
בשיניו מכרסם ללא רחם את הניצוץ
שכבֶה, נמק אט-אט בתוך הלב המתאבן.
הפכת אפאטית, אדישה, אטומה לרגשות
עוצרת נשימתך, משתיקה את יגונך
הן קהות חושים זה שם המשחק
אך האמנם היא הצרי למחלתך?
לפתע מילה קטנה נוגעת- והכל מתמוסס
והסכר נפרץ, מוחק מהות אל-חושית
והקבעון המחשבתי, הקפאון הנפשי
מפנים מקומם לכאב מוחשי, ממשי.
והארס חודר, מחלחל
בקרבייך משתולל
בתוך מוחך המתערטל
את חושייך מערפל.
והלב נחמץ, נמחץ
מייבב על ערש דווי
ותוהה על גורלו
וזועק: "עד מתי?"
צללי דמויות יקרות מפנות את גבן
לכאבך המשתק עד הלמות, עד אובדן
ונחל הבדידות, העונה לשתיקותייך
מפכה לו בשלווה, על סלעי חייך...
תגובות