בס"ד
ובערוב הימים על כסא מתגלגל
עת אדע באמת מיהו שהסתתר עד עתה.
לא אתן לו יותר להיות בעייני כמהתל
פנים אל פנים אביט בך במראה.
אדרוש שאת סיפור חיי בפניי יגולל.
נגמרו השאיפות אין עוד הזדמנות אחרונה
ונשב יחדיו נפש שלמה ולב מילל
ואת סיפור חיי נכתוב ונחבק בכריכה.
ובלילה של ימי בכסא הנדנדה
עת אקרא על חיי כבספר פתוח.
ללא חששות אין יותר לא נודע
אין יותר סערות עכשיו זה רק רוח.
אקרא על חיי המאבק, כמה חרדה.
ומה נותר מחיים סוערים מלבד דיו מרוח?
אותות וגביעים רק הם יעידו על גבורה שאבדה
יחד עם העצב שגילה שלא לעד הכל פתוח.
וכשאיילת השחר תפנה את מקומה
ותיקח אותי איתה לפני זריחת עוד חמה.
האם ארגיש באמת שמלאכתי הושלמה?
ושחיי לא היו סתם מהומת מאומה?
והאם זאת שאהבתי באמת התקיימה?
ותורתי שלמדתי האם הייתה היא לשמה?
או אז כשמסכת חיי תבוא אל סיומה
נפשי התנוחי רגועה ושלמה
והאם מישהו יברר מה נשמע איתה ומה שלומה?
והאם היא ממשיכה להיות מקסימה
ושתמיד תסיים את הארוחה עד תומה
ולא לשכוח לחטוף בצהריים תנומה
נכון שהיא רק רוח אבל היא בכל זאת נשמה
תגובות