"זהו?" שאל. "אני חושבת שסיימנו" חייכתי. "אוקיי, אז אני מגיע תוך חצי שעה לאסוף אותך עם הפקאלאך ונזוז, טוב?" "נו פרובלם" עניתי ורציתי להוסיף "קח את הזמן"... יצא. קירות הדירה החזירו לדלת הנסגרת בהד עמום של בית ריק. ישבתי על ארגז מאובק ועמוס בתכולת אחד ממדפי הספרים שלי. אז יש לי חצי שעה עד שישוב. הכתלים החשופים של מה שהיה בשלוש שנים האחרונות ביתי השני, בהקו בחיוורונם למולי, ולי לא היה מה לעשות חוץ מלחשוב... אז מה אני זוכרת מהדירה הזאת...? כבר כילדה בת 10 הייתי באה לבקר פה את אחותי הבכורה, סטודנטית לתואר ראשון וכאן הייתי מתפנקת לי כמו שאחות צעירה בעשר שנים יכולה להתפנק... היא גרה בדירה הזו שנים. בתחילה עם שותפות ולאחר מכן, כשהייתה "גדולה" מדי- גרה כאן לבד. והרבה שנים היה הלבד הזה. עד שנישאה לאדם היקר שבזה הרגע יצא ואמור להסיע אותי ואת חבילותי למקום החדש. משפט אחד שהיא אמרה וחרוט לי במח, היה בעת שחזרה מבית החולים ובנה בכורה בחיקה "מי היה מאמין שאני אבוא לכאן עם תינוקי בזרועותי..." ואז הם עברו מכאן לבית מרווח ובורגני והגעתי לכאן אני. למשך שלוש שנים היו כאן תחושות עצב ושמחה וצער וכעס ואהבה וקרבה... הכל-הכל נספג כאן. מדהים עד כמה למקום הזה, שישאר בשממונו ימים נוספים עד שיאוכלס, יש כל כך הרבה לספר. לו רק יכל לספר. מביטה בכתם ישן על הקיר. נזכרת בחיוך מתי ובעקבות איזה מרדף אחר מקק הוא נוצר... יורדת מן הארגז ומתחילה לסייר ב-60 מ"ר (בערך) שהיו חלק משגרת חיי לאחרונה. מנערת גרגר אבק נוסף מאחד המדפים במטבח שנשאר די נקי (מאותגרת ביכולותי הקולינריות בין השאר...), מציצה במראה שבמקלחת ומעבירה ניגוב נוסף על השידה שליד התנור ומשם ... לחדר הקטן והחמוד וה"שלי". --- דלת הדירה נפתחת. "יאללה, היינו כאן?" "כן" אני מהנהנת "היינו כאן". הייתי כאן. ברבע השעה שלאחר מכן, נטענו הארגזים על הרכב. דקה לאחר מכן, סובבתי את המפתח בחור המנעול, הבטתי שניה נוספת בדלת הנעולה שלפני, עצמתי עיניים לכמה שניות ופניתי לרדת במדרגות. מעברים. כשדלת אחת נסגרת מאחוריך- דלתות רבות נפתחות לפניך- אתה צריך רק לבחור, ולבחור נכון. מה טומנת בחובה הדלת החדשה?- אינני יודעת. אבל תפילה לי שאכן תקוים בי הציטטה שהדבקתי ליד משקוף הדלת שאך נטשתי: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם"... --------- אלול התשס"ב.