שלום, קוראים לי דובל'ה ואני רוצה לספר לכם על חתונה שמנה אחת שהייתה לי מזמן, כשהייתי קטן בן שש. היום אני גדול בן שבע וכבר מזמן לא הייתה לי חתונה שמנה. חתונה שמנה אני קורא לחתונות שקורים בהן דברים מעניינים. בדרך כלל חתונות זה עסק משעמם, אבל לפעמים קורים בהן מקרים מעניינים ומאוד מצחיקים. חתונות של אמריקאים, למשל, הן תמיד חתונות שמנות. בחתונות אמריקאיות, תמיד יהיה מישהו שיפרוץ למעגל כשהוא לבוש בפיג'מה או בפיאה, וירקוד בצורה משונה. תמיד יהיו בחורים עם מטפחות ומערוכים ביד, או אנשים מבוגרים שלובשים כובעים צבעוניים. אמריקאים חושבים שחתונה זה סוג מסויים של הצגה. אני לא אומר שלא, ואם הם רוצים להראות מוזר ולעשות חתונה שמנה עבורי, אני מסכים בשמחה. בחתונה השמנה שהייתה לי ושעליה אני רוצה לספר לכם, לא הכרתי אף אחד. חבר של אחי הגדול התחתן, אז ביקשתי רשות לבוא ולרקוד לו כי קיוויתי שתהיה חתונה שמנה. בהתחלה הלכתי להסתכל אצל הנשים. הנשים היו עסוקות בלדבר עם כל הנשים האחרות מסביב, אבל כשאף אחד לא ראה הן פזלו למראות וניסו לסדר את התסרוקות שלהן ולבדוק אם הבגדים שלהן לא התקמטו, או משהו כזה. היו כמה נשים שהוציאו מראות קטנות מהתיק ועשו מולן פרצופים. גם אני עושה את פרצופים מול המראה, אבל רק כשאני לבד בחדר ואף אחד לא רואה. אחר כך אז הלכתי לראות מה יש על השולחן ליד הכניסה. היה שם מגש עם עוגות קטנות מצופות בקרם ורוד מלמעלה, כאלה שאני אוהב, ומגש עם אותן עוגות מצופות בקרם קוקוס. אני תמיד אומר שהטבחים לא עובדים כל כך קשה כמו שאפשר לחשוב: הם אופים את אותה עוגה עשר פעמים וכל פעם שמים עליה קרם אחר, וככה זה נראה שיש המון עוגות על השולחן. ילדה קטנה אחת עמדה ואכלה מהעוגה עם הקרם הורוד בנימוס. היה לה סרט אדום גדול שהתאים לשמלה שלה, והיא עטפה את הפרוסה במפית נייר ונגסה ממנה נגיסות זעירות ומנומסות, תוך כדי שהיא מנסה לא ללכלך את השמלה שלה. אני לא יודע איך הבנות תמיד מצליחות לא להתלכלך. אני רק מגיע לאן שהוא וכבר מתמלא בבוץ. בקיצור, הילדה אכלה מהפרוסה בנימוס, ואני פחדתי שתבואנה עוד נשים והעוגות יגמרו, אז תפסתי ארבע פרוסות עם קרם ופרוסה עם קוקוס ודחפתי שלוש לכיס ושתיים אכלתי בבת אחת. הילדה הפסיקה לאכול מרוב הלם והביטה בי בזעזוע. משכתי בכתפי ואמרתי לה שרק ככה אני יודע שאף אחד לא גומר לי את העוגה שאני הכי אוהב. היא הסתובבה בשאט נפש ואני חזרתי לחברי הגברים. לגברים אף פעם לא איכפת איך שהם נראים, וזה טוב. כשאני מלוכלך תמיד כועסת אימא, ואבא אפילו לא שם לב שמשהו אצלי לא הכי נקי. אז הלכתי לי לגברים וראיתי שיהיה נחמד. המתופף של התזמורת היה המתופף הג'ינג'י שמרשה לי לעמוד קרוב אליו ולחקות איך שהוא מתופף ולא מתעצבן. נעמדתי קרוב, לידו, ותופפתי כמוהו. לפי דעתי אני מתופף אפילו הרבה יותר טוב ממנו, ואם הוא רק היה מסכים, כולם היו רואים עד כמה אני מוצלח. זה פשוט עניין של קצב. אחרי המתופף הלכתי להסתכל על הזמר. הזמר היה כולו אדום ומזיע, אבל בכל זאת הוא שר לתוך המיקרופון כל מיני שירים והבחורים רקדו בהתלהבות. אם רק היו נותנים לי לשיר! הכל היה טוב יותר. כל הבחורים רקדו במרץ, ופתאום, איך שאני עומד לי ככה בשקט ומסתכל על הרוקדים ולא עושה שום דבר רע, תופס אותי בחור אחד, גבוה, מרים אותי על הכתפיים שלו וצועק: "הנה אח של החתן"! כולם חשבו שאני באמת אח של החתן. בדיוק אז הושיבו את החתן על קרש גדול שהיה פעם שולחן והרימו אותו. הבחור הגבוה ראה את זה והחליט שצריך לצרף את אחיו של החתן (זאת אומרת אותי) לשולחן. אז הבחור הגבוה שם אותי על השולחן גם כן. החתן הביט בי קצת במבוכה. הוא לא הבין מי אני, וכנראה חשב שאני איזה אח נעלם של הכלה שעדיין לא פגש. ככה רקדו איתי איזה עשר דקות ונופפו אותי באוויר ולא נתנו לי להוציא הגה מהפה ולומר שאני סתם אח של מוטי והוא בכלל לא חתן, עדיין. רק אחרי עשר דקות ראה אותי מוטי וצעק לבחור הגבוה: "הי, מה אח שלי עושה על השולחן הזה עם החתן?" הגבוה מילמל משהו שלא שמעתי כי היה רעש מחריש אוזניים שקראו לו מוזיקה. הוא הוריד אותי מהר מהשולחן ושמו במקומי ילד קטן ורזה שבכה בשקט בצד כי הוא היה האח האמיתי של החתן ואף אחד לא התייחס אליו. זאת הייתה החתונה הכי שמנה שאני זוכר. מאז כל החתונות היו רזות. אף אחד לא חשד בי שאני האח של החתן, וגם לא נתנו לי לשיר במיקרופון, למרות שאני יודע.