ירד גשם ביום רביעי שעבר, ישבתי לי בחדר ליד אדן החלון לבד, מכורבל בפוך, מזגן (עם שמש) וכוס שוקו חם ביד. ישבתי והתבוננתי. גשם זה די נחמד, טיפות הרבה יורדות ללא תור, אם זה שלג אז יותר טוב כי הכל זך וטהור. יושב ובוהה. ופתאום ללא שום התראה מוקדמת, כאילו מתוך הילת אור של מנורת רחוב, עולות להן אותיות במזחלת. אות אחת צצה ואחריה עוד אות, עוד אחת מנצנצת ואחרונה מאחור מזדחלת. השם שלה זה היה. השם שלה. מה פתאום נזכר אני בשם הזה? למה עכשיו לי בראש הוא עולה? מה עשיתי שקיבלתי את זה? אני מתחיל לתפוס, הביג-טוק יורד... ואז... ההרגשה של ה"חצי" עולה. שחסר פה משהו. שפעם בזמנים כאלו, חימם לי את הלב ועכשיו רק הקור מחלחל, חרטה, צער וכאב. געגועים גואים... הרגשה של חצי, של שבור. למה? למה אני? מה עשיתי? לא מבין בקיצור. אומללות. וקר. פשוט קר. ממש קפוא. וברגע של הארה פנימית, רגע של תבונה, סימן של :-) עולה לו במחשבה. "אין שלם מלב שבור" בשם הר' מקוצק האמרה, אולי פה היתה הטעות, אולי זו הבעיה. על זה צריך לעבוד, פה צריך לתקן. חצי צריך להיות שלם, לפני שיהפוך לאחד שלם, לאחד מושלם. שלם. שלום. שבור. לבד. אחד. מאוחד. הנה שוב מתנגן לו פה בMP כמו מתוך סרט, השיר ששלנו היה, והנה הרגשה ישנה חוזרת. אותה תחושת התעלות, אותו תענוג מלא השמחה, שעד אותו יום בחיי, בשיר הזה כך היה. והנה זה חזר. ולרגע אני חושב, שאולי אני מתחיל כן לאהוב את השיר הזה, הוא כבר איננו זר. לא בגלל שהיה שלנו, לא שאתו נפגשנו. אלא בגלל שלפתע פתאום, מתחיל הוא להיות גם שלי, בגללי. ודמעה נושרת לה על לחי שמאל, דמעה חמה, שיש בה חום - בניגוד לאתמול. ניצוץ התקווה מדליק בחזרה את הנשמה שעד עתה קפאה. והוחם. הקור נעלם. ואז - חיוך. חיוך של שמחה, של אושר של מצב רוח מרומם. האחת והיחידה בשבילי, גם עם זו היא ולמרות. תבוא לבסוף, בזמנה, ונאהב לעולם. שהרי אולי אבל אולי ובכל זאת, ב"ה כ"כ כ"כ דואגים לי שם. [ד.א. תתעלמו מכל התגובות שלמטה -- השיר לא אמיתי לחלוטין, לא משנה מה כתוב בתגובות.]