יום הולדת 24. יום די עצוב סה"כ.

חזרתי הביתה מהעבודה רצוץ. יום די רגיל של חורף.

תליתי את חליפת הגשם לייבוש, ונערתי את המטריה. גשם כבד מאוד בחוץ.

הבית היה שקט, חשוך, קצת עצוב...

הדלקתי אור עמום, מתאים למצברוח.

הדלקתי את הרדיו: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא..." כיביתי אותו.

הדלקתי טלויזיה. בחדשות דיברו על ההצפה בנהריה, הגעתון שוב עלה על גדותיו.

כן, אני יודע, חשבתי. בגלל זה הרי אחרתי היום לעבודה. (הבוס עקם קצת את פניו)

היה דואר על השולחן. סלקום שלחו לי מזל טוב עם שעון חול במתנה - כאילו רק כדי להוסיף לי לבעסה (זמנך קצוב!!)

פלאפון ציירו סמיילי גדול וכתבו מתחתיו "תחייך!" כשבמשך החשבון, הם נתנו לי 750 סיבות שלא לחייך (לא כולל מע"מ והודעות מולטימדיה).

הכנתי לי כוס תה. אין סוכר. ויתרתי.

חשבתי על מקלחת. אין מים חמים. הדלקתי את הדוד.

רעם הרעים בחוץ וברק הבזיק לפתע. מהאור ראיתי את המעטפה על הספה. ההזמנה לחתונה של שלמה, חבור עלום. טוב, חשבתי, יש עוד זמן. זה עוד...אתמול?!?! איך שכחתי...

חיפשתי משהו לקרא. היה שם רק את העיתון של שבת (שכבר טחנתי כמה פעמים) וספר על "איך לאכול ולהשאר רזים" (מששתי את כרסי התופחת).

24. ובמילים: עשרים וארבע שנים סה"כ.

רק לפני עשר שנים, כל כך חיכיתי ליומולדת כשאמא קנתה לי מחשב.

עכשיו, רק שיעבור כבר...

פתחתי את המקרר. עוף מאתמול, מרק דלוח (שאני הכנתי), כמה ירקות והרבה חלב. טרקתי את דלת המקרר.

לקחתי את הגיטרה והתחלתי סתם לנגן. יצא לי ´כלום לא עצוב, הכל כרגיל´. עזבתי את הגיטרה.

פשוט ישבתי בחוסר מעש על הכורסה ובהיתי. הרגל היתה רופפת, עמדה ליפול. קמתי והסתובבתי כסהרורי בסלון.

צלצול בדלת.

זינקתי אליה בתנועה חתולית ופתחתי.

´יום הולדת שמח´ פרצוף מחייך ורטוב מוחבא מתחת לכיסוי ראש. שכחתי הכל. נשיקה גדולה.

´אבא!´ גלעד בן השלוש רץ אלי וחיבק אותי. קרנתי מאושר לראותו.

´איפה הייתם, סיוון?´ שאלתי תוך כדי הרתחת חלב לגלעד.

´הלכנו לראות את השטפון´ ענתה באדישות.

מה זה חשוב, העיקר שחזרתם הביתה...