כל סתיו כאשר מתחילה עונת הנדידה, והציפורים פורשות כנף אל עבר ארצות הדרום, אל החום הנעים אשר מעבר לים. כאשר הציפורים מרחפות על גבי משבי הרוח שעולים מהים ומגביהות עוף כרצונן, כבני שמים או שמא מלאכי השרת, בוטחות בעצמן וביציבות העולם, כאשר הלהקות המציצות בשלל קולות ומערבולת של צבעי נוצות, נאספות יחדיו כעדר, להקה, או כל שם אחר שתחליטו להעניק למראה, על מנת לעבור את המסע הארוך והמפרך בצוותא, תמיד ישנו מקרה ולו בודד, שציפור קטנה, החלשה בכוחותיה מכל השאר, צונחת אל האבדון, בקור האכזר של ארצות הצפון האכזריות אשר מציעות רק קור ומוות. על אודות מקרה זה נסב סיפורנו, וכתמיד אחרי ההקדמה מגיעה ההתחלה. נתחיל ביום אביב בהיר, בערך באמצע חודש מאי בתוך יער לא עבות במיוחד, על צמרתו של אחד העצים, בתוך קן השוכן על אחת ההתפצלויות העליונות של הענפים הרמים, בקע גוזל, ועד מהרה קול ציוציו מילא את האוויר, היה זה יצור קטן, מושלם בגופו עד כמה שגוזל יכול להיות, קירח חצי עיור, צפצפה יושבת על שניים, לשמחת הוריו לא היה קץ, ובמהרה יצאו שניהם במחולות ובשרשרת של ציוצים אשר בישרו לשכניהם הקרובים על הולדת צאצאם, וכעבור דקות כל עולם הציפורים ביער המה וצפצף ברכות למיניהן לזוג הצעיר שהייתה זו הבקיעה הראשונה בחייהם כזוג, ומעבר לזה לא רק להם, לא עברה שעה וכל עולם הציפורים חלף מעל לקן הנישא של הזוג הצעיר על מנת להעיף מבט בגוזל הצעיר והמצווח, שהרי ככלות הכל לא כל יום בוקע הגוזל הראשון של העונה! עברו מספר שבועות והגיע זמנו של הגוזל, שבינתיים העלה במשקל גידל נוצות וחיזק את מיתרי קולו, ללמוד לעוף, וברי לכל אחד שמשאת נפשה של כל ציפור אפרוח או אדם היא לפרוש כנפיים ולעוף מעלה, מעלה… כאמור עברו מספר שבועות, והגיע הזמן, והנה המשפחה כולה עולה אל צימרותו של העץ, פרשה האם את כנפיה, ובדאייה קלה עברה אל עץ הסמוך, האב דוחף קדימה את בנו האפרוח הקטן, והלז במספר נפנופי כנף חוצה את מרחב האוויר בצפצופי התפעלות עצמית נוחת לצידה של אימו, הבן האמצעי פרש כנפיו בעקבותיו ושניה לאחר מכן נחת בחן ובביטחון עצמי על הענף שמעל, והנה הגיע תורו של בכור ציפורי העונה, אולם לפתע פחד אחזהו, מנסה הוא לפרוש את כנפיו אולם שריריו מתכווצים, וגם מקורו לא נפתח על מנת לצייץ מילה לאביו. עברה שניה ואביו דוחף אותו קלות במקורו אל קצה הענף, במאמץ עליון מנפנף הוא בכנפיו ונוחת באנחת רווחה על הענף לצד אימו, כולו רועד אחוז אימה. ישנן ציפורים שלא נועדו לעוף על כן סיפקו להן מן השמים אמצעי הגנה והישרדות, אולם אילו אמצעי הגנה ישנם לאפרוח שזהו אביבו הראשון? שהרי לצוד איננו יודע, ואם הוא מפחד לעוף מה יהיה? נגמר האביב והגיע הקיץ, ובא הזמן לצאת לעולם, ללמוד על החיים, והנה במאמץ עילאי יוצא האפרוח מהקן וצונח כמו אבן לעבר האדמה, אולם לאט לאט מצליח הוא לאזור עוז, לאמץ את השרירים ולהתרומם סנטימטר אחר סנטימטר מעל האדמה הקרבה, להתרומם לגובהה ולתפוס משב של אמיר ולרחף… במשך הקיץ הוא למד לעוף, כאשר אחיו כבר בנו קנים משלהם למד הוא לצוד , וכאשר הגיע הסתיו- עונת הנדידה, והעת לצאת לדרך, פרש הוא את כנפיו ועף עם השאר אל מקור החום- ארצות הדרום. וכאשר הציפורים נסקו לגובה הוא החל להתקשות לעקוב אחריהן, לקראת הסוף החל לרדת שלג, פתיתי השלג כבדו על כנפיו ודחפו מטה ומטה, הוא הלך והתעייף, הלהק כבר לא נראה לעין, הוא הלך והתעייף, נמשך למטה, בסוף הוא נפל בסחרור למטה אל אדמת השלג, עייף ומסוחרר הוא נקבר בשלג. כאן נגמר סיפורנו ואת השאר ניתן להשאיר לדמיון, אולם בכל זאת משהו אולי קרה בהמשך: הוא התעורר כעבור יומיים, ולא היה מסוגל להניע כנף, הוא גילה שנעים לו לשכב כך עמוק בשלג, הוא ניקר באדמה, וגילה שהוא יכול להגיע מתחת לרובד הקפוא, והציפור הקטנה חפרה לעומק וחיפשה תולעים היא המשיכה לחפור מגיעה לרבדים עמוקים יותר ויותר, של האדמה, שקשה למצוא תולעים בחורף. ואילו בתחילת האביב כאשר השלג נמס, מצא את אותו ילד , ציפור קטנה ותשושה, עם כנף שבורה ועל כף גסיסה, הילד לקח אותו אליו הביתה חימם אותו, חבש את הכנף הפגועה, השקה אותו ולבסוף כלא אותו בכלוב, כאן מסתיים בהחלט המעשה על הציפור שחיה עד לשיבה ציפורית טובה בכלוב, אולי כי היא לא נאלצה לעוף עד סוף ימיה, אולם מי יודע אולי היה זה הסוף הטוב ואולי לא? הסוף עדיין נתון להחלטתכם, אני שלי אמרתי כבר לפני כשבע שורות.