בוקר סגרירי משהו קידם את פנינו. יצאנו לחניון הכרכרות סחוף הרוחות ואסרנו את סוסינו. נפתח בדהירה קצרה אל הגיא הסמוך לכפר ציפורי, אמר מישהו. משליך מילים אל תוך הרוח בתקווה שנשמע. דהרנו, משערים בעקבות סוסינו תחום שבת, ועוד אחד. ולמערה השלישית, זו שבקצה השדה, נכנסים. לפיד הוצת, אש הועלתה בדמיוננו. מצמצנו רגע, כשעיננו מסתגלות לאור החדש, והבחנו באיש המזוקן שרמז לנו להכנס פנימה. ציורים עתיקים הבזיקו לרגע על הקירות לאור הלפיד. מביטים בנו ממרומי ההסטוריה. מחייכים נוכח הסוד שעמדנו לשמוע. הם כבר יודעים מה קורה במערה הזו מזה זמן. והם נותנים לכך את אישורם הקדוש. אישור לאחד ולהפיץ את הכתבים המסורתיים. רק הד פסיעותינו מפר את הדממה שבמערה, מחלל את הקדושה הרוטטת בה, או שמא מתחבר אליה?! המזוקן נעצר מול ערימת גווילים מגולגלים מאיימת ליפול. על קרקע המערה מתגוללים קרעי קלף. חלקם גזורים ביד אדם וחלקם ביד פגעי הזמן. קטעים מסויימים מסומנים עליהם בפחם, אחרים מחוקים ומוסתרים. סיבים לתפירה עומדים נרגשים בצד, ממתינים לתורם. ואכן, לימינם נמצאת ערימה של מגילות אחרות. תפורות, מאוחות, מרופאות. במקום הזה ממש חי ועובד העורך הראשי. קורא את הכתבים הרבים של השבטים השונים, הכתות השונות, הקבוצות של תושבי כנען, העברים. ועורך אותם לכתב אחד. תורה אחת שלימה שתאחד את כולנו. ממצה הוא מתוך ערב רב של מסורות את העיקר, גוזר ותופר. מחייה את המגילות העתיקות. יוצר מהן מסורת חדשה ואחידה, שתיתן מענה לצורכי הזמן. מאדיר מלכים חשובים, וכאלה ששושלותיהם עדיין קיימות ומפיל מלכים שאבדו ונשכחו, או כאלו שצאצאיהם אינם שייכים למפלגה הנכונה. יוצר מחדש את העבר הנשכח, עורך אותו כך שיהיה קשור לכולנו. שגם מי שאין זו מסורתו יוכל להאמין שזה אכן קרה לו. כותב מחדש על הניסים הגדולים עליהם שמענו. גואל אותיות שפרחו באויר.

ספר לנו על עבודתך מבקש מישהו מחברי המשלחת. על העקרונות לפיהם אתה עובד המזוקן מחייך מתחת לשפמו העבות, ואז מתחיל לדבר בקול חלש מאוד אך מלא עצמה כבושה, מעודנת. ראשית, קיים עקרון אי הבהירות. כמו כל מיתולוגיה, הספר הזה צריך להיות מספיק משונה כדי להשמע נשגב. או פיוטי. כדי שאנשים ימצאו בו משמעויות שונות. דרך אחת לעשות זאת היא חזרות על אותן מילים, או סיפורים כמה פעמים. כאן צריך להשתמש בעקרון האקראיות. אני מוצא קטע דומה בכמה מסורות, גוזר אותו לקרעים קטנים ותופר. כך נוצרים כמה סיפורים שכל אחד מהם המורכב מכמה גרסאות של עצמו. לפעמים אינני גוזר אלא משאיר סיפורים שלמים כהווייתם ומכניס שתי גרסאות שלהם. צריך כמובן להוסיף מילות קישור. או לתת סיפור אחד בשם המספר ואחד בפי אחת הדמויות. זה יוצר כר נרחב לפרשנויות ומשמעויות נסתרות. אני ממש מצפה לשמוע איזה רעיונות ייחסו למה שכתבתי בעוד מספר שנים. אמר העורך, ואנו חייכנו. כי ברור שרק הרבה אחרי מותו ואחרי שיישכח שמו תתחיל עבודתו לגרור תגובות. ככה זה עם אנשים גדולים. צריך כמובן להקפיד על המבנה הוא המשיך. לדאוג לחבר את הקטעים כך שיווצר מבנה שירי, רצוי עם חריקות קלות, שוב, כדי שיהיה על מה לדבר. והדבר החשוב ביותר הוא אי ההגיון הבולט, שיוכיח לכל שאכן מדובר במסורת קדומה, אני רוצה להזכיר שזה הרושם שאמור להיווצר, היצירה שאנו ממציאים עכשיו היא סיפור העם העתיק שלנו. השורשים של כולנו. כדי להעמיק את התחושה, אני מכניס באופן אקראי משפטים שאינם קשורים לסיפור, או סתם כאלו שהיו אמורים להופיע שתי שורות גבוה יותר.

הזקן התיישב, מתנשף מהמאמץ להסביר לנו על מפעל חייו. הוא מוציא סכין ומלטף אותה בצפורניו ששיירי עבודתו דבוקות בהן, ואומר: עכשיו תצטרכו להתאבד. אינני יכול להרשות לעצמי ולתורה את פרסום מה שנאמר כאן. אנשים צריכים להאמין במקורה הא-לוקי, במקורה האחד. אסור להם לדעת שמדובר באוסף ערוך של סיפורים ליד המדורה

עוד מעט יגיע תורי להקריב עצמי על מזבח האמונה. את סיפורו של הזקן הזה לא יידע איש. אולי מתישהו בעןד אלפי שנים יעריך מישהו את עבודתו.