יושבת בבית קפה ירושלמי הנחבא מאחורי הכיכר והסימטאות, אני לבד, מנסה להרגיע את הנשימה המואצת, הלכתי מהר, כמעט בריצה, כדי להגיע בזמן, - בזמן? אני מגחכת לעצמי, אף אחד לא מחכה לי פה, רק אני מחכה לעצמי. הגעתי לפה עם תיק גדול, נדחקת בקושי בכניסה הצרה, כל המבטים שעד עתה היו מרוכזים זה בפני זה, או בספרים הפתוחים הופנו אלי, ילדה שנראית קטנה, נמוכה, עם תיק גדול לידה, עומדת בכניסה, ומחכה למי? למה? לא ברור. אחרי שתי דקות שבמהלכן המבטים חזרו לעיסוקיהם הבנתי שהישועה לא תצמח סתם כך, אז ניגשתי למלצרית ושאלתי אם יתפנה מקום בקרוב "שניים?" היא שאלה, "לא לא,"עניתי, "רק אני," נבוכה מהתשובה האומללה הזו, הקשבתי לתשובתה- "פה לא יתפנה מקום בקרוב, אבל יש מקום בצד השני, אם לא מפריע לך עשן של סיגריות." - "לא מפריע לי, תודה". מה זה משנה? חשבתי לעצמי? אפשר למות היום מכל כך הרבה דברים, אז לפחות אני אהנה בזמן שהריאות שלי יתמלאו בזפת שחורה ודביקה, חפיף. אני אומרת תודה למלצרית ומפנה את עצמי מהחלל העמוס ממילא באנשים ספרים וקולות דיבור, והולכת לצד השני, שם קצת יותר מרווח, חלל גדול יותר, לא פחות אנשים, יש - אני רואה שולחן קטן עם שני כסאות, בצעד מהיר אני ניגשת, מניחה את התיק ליד, שמה את הסוודר על הכסא שממולי- שאף אחד לא יחשווב להתקרב, ו- מתיישבת, סוף סוף. מלצרית ניגשת אלי ומניחה מולי תפריט יינות ועוד ספר שברפרוף אני מזהה את הכותרת שבראשו- אי המטמון, ממש מצחיק אני חושבת, פה אני אמצא את המטמון שלי? אחרי שניה מגיע מלצר, וגם הוא מתעניין- "את מחכה למישהו?", אחרי ששמע את תשובתי השלילית הוא שואל למבוקשי, הוא די גבוה וכדי לשמוע את ההזמנה שלי הוא מתכופף על ברכיו כך שפניו ממש קרובות לשלי, טוב, אני חושבת, ממש מצחיק, אתה יכול לתפוס שני קילומטר אחורה בבקשה,לפני שאני אעשה את זה, אני נבוכה מהקירבה שנכפתה עלי ומצד שני יש בזה משהו מסקרן, מין מערבולת קטנה בבטן, "אז מה את מזמינה?" הוא שואל בחיוך, "מה אני מזמינה?"- אני שואלת בחזרה, יופי, מפגרת, תיראי עוד קצת טיפשה אם אפשר בבקשה, זה לא מספיק, תשפילי את עצמך עוד קצת, למה לא? שוקו עם קצפת, יופי, החלטתי, עכשי ואתה יכול לעוף לי מהפנים בבקשה? אבל הוא עוד לא סיים וכדרכם של מלצרים פירט לי מה ההבדל בין שוקו רגיל מאבקה לעומת שקו שעשוי מקוביות שוקולד, סיכמנו ביחד על השחיתות מהקוביות, והוא סיים כמובן בשאלה הנצחית- "עוד משהו?" "לא תודה." אני עונה וסוף סוף הוא מתרחק, עכשיו אני קולטת שכשבדקנו מה ההבדל בין השוקואים הוא דיפדף בתפריט שהיה מונח לי על השולחן- מה זה היה? אי המטמון מחייך מולי, ועכשיו אני מבינה הכול, המטמון שלו, בטח לא שלי עד שהקוביות שלי מגיעות אני קמה מהמקום והולכת לחפש לי ספר , העיסוק הנצחי שלי, עוברת בין המדפים, עד שאני רואה ספר שממש מתאים לי- משהו על מודעות עצמית, מציאת האמת ועוד גיבובי שטויות שכאלו, ממש מתאים לי- להראות אינטליגנטית ,בעודי קוראת ספר על משמעות החיים ואיך מוצאים אותה, עם הספר ביד אני מתיישבת ומתחילה לקרוא - "ככל שתהיו מודעים יותר לעצמכם כל הכול יראה יותר מבולבל אך החיים שלכם יתבהרו" מה אתה אומר- טוב לדעת, נראה לי שנתקעתי בקטע של הבלבול, לבהירות אני לא אגיע , לא בזמן הקרוב. השוקו הגיע ואני לא מפסיקה לקרוא, אוהבת למשוך את הנצח, להרגיש את הריח המשכר של קצפת וחלב מסמאים את נחירי, ולא להתקרב, אותו דבר אני עושה עם אהבה, שמה בפינה עד שאי אפשר יותר המלצר שלי ( שלי- עכשיו הוא שלי, למשך דקה הוא התקרב אלי ועכשי והוא שלי,) עובר ליד, ואני רואה את המבט שלו מתמלא תמיהה, כן, כן אני חושבת- הוא לא מבין למה אני לא שותה כבר, זכותי. חוזרת לקרוא והמילים לא עוברות לתוך המוח, סתם מרפרפות על העיניים, עכשיו אני בפוזה של החכמה, זה פשוט כל כך מעניין- אתם לא מבינים, זה פשוט שובה אותי בקסמיו עד שאני לא מסוגלת להפסיק לקרוא ולהתפנות לדבר תפל ושפל כמו שוקו עם קצפת. באנחה אני מסיימת את המשחק הטיפשי שלי, ומפסיקה לבהות בחלל האוויר וסוף סוף שותה את החום לבן הזה. יש לי רשימות לעשות אבל חסר לי דף ועט. ממלצרית שעוברת אני שואלת את מבוקשי, - "דף אני יכולה להביא לך אבל עט אין לי, בעצם אם את צריכה אותו לשניה אני יכולה לתת לך, אבל רק לשניה כי אנחנו כל הזמן צריכים אותו." "טוב, אז לא חשוב, תודה," ממשיכה לשתות ומנסה לעשות את הרשימה בראש - אוף, לא הולך לי, "בבקשה"- אני שומעת ומרימה את הראש, המלצר שלי מניח מולי דף ועט ו-חיוך "וואי, תודה רבה" אני מחזירה חיוך, איזה כיף, איזו התחשבות, מתחילה לכתוב, ומפסיקה באמצע, מתחשק לי לעשות משהו מטורף, טוב לא מטורף, משהו לא רגיל, משהו שהוא לא אני עוברת לצד השני של הדף ומשרבטת קטע שכתבתי פעם, קטע על נתינה, ואור וניצוצות, ואינסוף, משרבטת מוסיפה הקדשה ממני, חותמת בשם המוכר לי כל כך- אני. ומניחה בצד- נראה אם יהיה לי אומץ. הצצה חטופה בשעון מבשרת לי שעכשי ובאמת ואין לי זמן, עוד חצי שעה ויש לי פגישה, זה נשמע חשוב- אני אומרת לעצמי, וזה באמת חשוב, אני עונה , הפעם ברצינות, בלי ציניות. המלצר עובר ואני מבקשת חשבון, מסיימת את הטיפות האחרונות של השוקו, מוציאה ארנק, שמה את הכוס בצד, מסדרת אחרי את הבלאגן הקטן שיצרתי- גם פה את משתלטת? אנשים יעשו את זה אחרייך, זו העבודה שלהם, אני לא מקשיבה לקול הקטן הזה וממשיכה להשליט סדר בשולחן ובראש. הוא חוזר אלי עם עודף ואני אומרת תודה, נושמת עמוק ומניחה את הקטע שלי מתחת לכוס, מקווה שכאשר יאספו אותה, יאספו גם אותי בדרך, את מה שהשארתי מעצמי על הדף. מעניין אם הוא יקרא, אני חושבת בזמן שאני יורדת במדרגות החוצה- אל הסימטאות, ואם כן- אז מה? הוא לא יזכור, שניה אחרי שהלכת הוא שכח מי את, אבל זה לא היה בשבילו- מבזיקה בי ההבנה, זה היה בשבילי, לי היה טוב לעשות את זה, וזה מה שחשוב, חוזרת להתערבב בסמטאות ובכיכר ובפה עוד יש לי את הטעם של החום לבן הזה. כן מצאתי שם את המטמון שלי, הוא פשוט היה בתוכי כל הזמן ורק שם הוא התגלה, אני אחזור מתישהו, אולי לבד, אולי עם מישהו, וגם אז, בפעם הבאה, אני אזמין שוקו עם קצפת.