ובכל פעם מחדש נפלֵאתָ בעיני
בתוך שאון החיים הצופֵף
מצליח תמיד לשזור עצמך
להגדיל שירה
ולהאדירה
ולהתגדל ולהתקדש- -
ומתוך כך כמו מתבקש לראות
אותי בעָניי
מתבדלת בצד
וגם אז רוחות החול צולפות בגבי
ואני מסוככת עלי ועל
האור הבָּלוּם- -
[ליצירה]
אני קוראת את ההתכתבות הזו ופשוט בוכה.
פשוט ככה.
כולנו כל כך רוויי-כאב ושכול ואבדן.
אני לא מבינה מאיפה כל השנאת אחים והציניות והסרקזם הזה אחד כלפי השני.
תשמעו, הייבוש האמיתי הוא לא להגיב.
פשוט אל תגיבו. אבל יש מילים שלא שייכות, והתבטאויות שלא מתאימות.
מה שקורה כאן זו
ש נ א ת א ח י ם.
וזה בטח לא מה שיוציא אותנו מהמצב הזה.
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
אני שומעת את הניגון. :)
(מין ביטוי נוסטלגי שכזה.)
מתחשק לי להתנתק רגשית ולנתח את השיר הזה,
לומר שהוא מזכיר לי את ברכת לבנה עם הפסוקים שנאמרים ישר והפוך, כמו "לַעֲבוֹר אֶת אוֹתוֹ מֶרְחָק אֱלֹהִי לְבַד" והיפוכו שבסוף השיר. אסוסיאציה גלקטית שבהחלט מביאה בכנפיה קרירות חללית של חושך של לבד של הרהורים קיומיים ליליים.
ועוד מילים,
אבל עכשיו אלך לומר סליחות.
[ליצירה]
זמן שמחתנו יהיה בעוד שלושה ימים.
זמן שמחתנו אחר.
והירח יתפח ויתעגל, והכוכבים יזהרו בסכך.
כל שצריך הוא כוחות להבחין בהם.
[אולי גם להרפות. אולי לא עכשיו.]
תגובות