היא שוכבת שם, ישנה, מכורבלת, עטופה. לא מודעת עוד לסביבה נראית כמתעלמת, או סתם לא מגיבה, נראית כאילו היא עוד חיה באשליה. ישנה לה שם, בשקט, בדממה, לא רואה את אוהביה מתקבצים מסביבה. מעיפים מבט, שניים, שלושה. וחושבים בקנאה- כמה כיף להיות כה שלוה. לפתע היא פוקחת את עיניה הגדולות, יפות, מהפנטות, בכחול-תינוקות, מסוקרנות, מתבוננת בריכוז, ודמעות בעיניה עולות על השקט שהופרע, על השלוה שהתרחקה. ואני, הדודה, מסתכלת בתדהמה לא מבינה איך זכיתי לכזאת אחיינית מתוקה. ומתפללת בכל ליבי, מבקשת ומקווה שחיים מאושרים יהיו מנת חלקה של תהילה.      תהילה-לי, אוהפתותך המון!