ודיברנו על תנועות.
וניתחנו שפת-גוף.
וסיפרו על רגליים שאומרות אומץ,
ולימדו על ידיים מקרבות,
ואני יושבת פה, לבד, אחרי הכל,
מנתחת כל מילה.
כל תנועה, כל הברה,
את שפת הגוף שלך,
ומי ילמד אותי
את שפת-הגוף של
האהבה?
תגובות
בעזרת ה'.... הוא יגיע וילמד אותך....
ממש יפה הזדהתי ואהבתי כל מילה!
פרח בר...
[ליצירה]
וואו.
זה שיר מדהים.
מדהים.
יפה.
אין לי מילים.
(למרות שנראה כאילו יש כמה טעויות דקדוקיות, שׁפתיך עם נקודה בצד ימין של השי"ן? אז לא הבנתי את המילה. תזכורי? אמותה? זה רק בשביל הקצב? המילה יפה כך יותר, אבל זה מוזר..)
פשוט,
וואו.
(אוף, תגובה חסרת תוכן. לא אוהבת להגיב ככה. אבל זה שיר מדהים.)
[ליצירה]
חגי,
צודק, זה נבזי. מאוד.
כמו שכל אחד יכול להתעלל באחר,
כך גם כל אחד חווה הרבה פעמים בחייו דבר כזה.
ובעוד דבר אתה צודק.
לכל אחד יש את המרגמישים שלו.
לא, רדף השיג, לא התכוונתי לא-לוהים. (כחומר ביד היוצר...) לא-לוהים, בד"כ, יש גבולות. טאקט. הבנה עליונה.
[ליצירה]
מה הקשר?
בורה. באמת, מה הקשר.
להוציא. להשאיר משהו בעולם. השירותים הינם מקום בו אתה נמצא לבדך, הבדידות הינה המוות. האתר שבבית האחרון הוא מטאפורה לגוף האדם, היצירות הן הדברים אותם הוא רוצה להשאיר לעולם. להדפיס, שישאר בטוח, שלא יהיה תלוי בנציגות הגשמית שלך בעולם. כשאדם נמצא בשירותים, הוא מרגיש לעיתים קרובות שהוא הולך למות. זה המקום בו אתה יכול לחשוב הכי הרבה. בשקט. לחשוב - ואז עולות בך כל המחשבות הרעות, ומשתלטות עליך, גם הבדידות.
להנציח את הבדידות, להנציח את הרגשות. כשאתה לבד ויכול למות ואף אחד לא ישים לב, אף אחד לא יהיה איתך ברגעיך האחרונים ולא יוכל לשמוע את מה שיש לך להגיד, כך גם ב'צורה', אתה לא יכול לבטוח בשרת הזה. אולי לפתע כל היצירות יאבדו. כך גם אי אפשר לבטוח בחיים, בכל רגע אתה עלול למות. הדפס, כתוב את עצמך, את מי שהיית, את מה שהיית.
אפשר לקשר את זה גם לשואה, מכיוון שאנחנו ביום השואה. האני השר יושב בשירותים במחנה השמדה, במסגרת מסע לפולין. הוא יושב בשירותים ונותן לרגשות להציף אותו, הוא לבד, מותר לו. הוא חושב על איש שאומנם לא ישב בשירותים סביר להניח, אך נתן לעצמו מעט פרטיות לרגע קט, לפני שישים שנה, על מה שהוא חשב, בידיעה שאלו הדקות האחרונות שלו. הוא לוקח את מחשבותיו של אותו איש דמיוני, או אולי איש כללי שהמדריך סיפר עליו, אולי איש ספציפי, ושם אותן מולו כצוואה לחיים. להדפיס. מסופר על אנשים שרצו שמשהו מהם ישאר בעולם הזה, זרקו מכתבים, יומנים, שירים, מתוך רכבות, שילמו לסוהר בשביל שישמור מכתבים ויביא אותם ליעדם, הבריחו אותם, מה לא עשו על מנת להשאיר גל עד לעצמם. כך גם אנחנו שכמותם לא יודעים מה ילד יום, עלינו להדפיס, ובזמן הישיבה בשירותים, בשעת ההזדהות הזאת, האני השר מבין את הכל יותר טוב וכמו מבטיח לעצמו להפיץ את הצוואה,
תדפיסו.
תגובות