ודיברנו על תנועות.
וניתחנו שפת-גוף.
וסיפרו על רגליים שאומרות אומץ,
ולימדו על ידיים מקרבות,
ואני יושבת פה, לבד, אחרי הכל,
מנתחת כל מילה.
כל תנועה, כל הברה,
את שפת הגוף שלך,
ומי ילמד אותי
את שפת-הגוף של
האהבה?
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אווּץ'. עשית את זה שוב. (ממש אוהבת את הסגנון שלך, כבר אמרתי?) [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את השני. שם עם משמעות. הוא גם ירמיהו, וגם מיאו. יפה ביותר. מקורי. [ליצירה]
- [ליצירה] רוצה לבכות? תשאיר את העיניים פקוחות פקוחות בלי למצמץ, זה יבוא גם עם כל האפקטים הנלווים, העיניים האדומות והכל. למען האמת- אפילו עם העצב. תופעה מעניינת. כשאתה בוכה, גם אם זה לא אמיתי, אתה נהיה עצוב. ולהיפך. אם תחזיק חיוך מאולץ, תהיה שמח- אפשר להסתכל על זה כסוג של דיסוננס קוגנטיבי- איך זה יכול להיות שאני עצוב, הרי אני מחייך. מסקנה: אני צריך להיות שמח. ואז נהיים שמחים. ולהיפך. השיר ממש יפה, אהבתי את ה'הצפתי מבט'!! [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו. חוסר היכולת לצאת, הצורך במתווך, מאיפה הוא בא? מהו הכלא בו הדמות נמצאת? לקראת הגרדום. החיים כדרך שמטרתה היא סופה? אכול ושתה כי מחר נמות. ספר לי על אוכל ושתיה כי מחר נמות. בניגוד לנסיך הקטן, הציור לא צריך להפוך למשהו אמיתי. זאת המציאות שמנסה להיכנס לתוך שבלונת המילים, הקווים, הציורים. יש כאן את הרצון בדברים הטובים, אבל לא להסתיר גם את המוות. את העצב שבתמונות. הידיעה שהמציאות רעה, אבל הרצון, בכ"ז, לקבל תיאור מפורט על 'מה שקורה שם'? נהניתי. שמרתי. סיכנשתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אם כך.. אז ב- טי"ת, לא? כן, רק בגלל זה (: נו, באמת, צריך סיבה? [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, הרעיון כל כך עצוב. מסקרן, מה היה בסוף? [ליצירה]
- [ליצירה] הההה!! ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] אה, מכירים את הקטע הזה שאתם קוראים משהו, ואז אתם מתחילים לחשוב ולדבר בסגנון שלו? אז זה כיף. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה טוב.... כאילו, כתבת את הסיפור עם כל הפרטים בשביל לזכור....? איזה שוס!! [ליצירה]
- [ליצירה] כן, שוס למדי. [ליצירה]
תגובות