קדיש יתום " יתגדל ויתקדש שמי רבא, בעלמא די ברא כרעותה ... לעלם ולעלמי עלמיא ... " בוקר בוקר באדיקות לא מוסברת אני משכים קום לתפילת שחרית על מנת להספיק לקרא בקול את הטקסט הארמי בקרב מניין יהודים. בערב אחרי ההלוויה נפגשתי בבית הכנסת הגדול עם דב, השכן של אבא ז"ל. דב הסביר לי כשם שהסביר לאבא לפני כשסבא וסבתא נפטרו, את כללי הטקס הקדום. 'תראה', אמר לי דב בעיניים נוצצות, 'דווקא האבל, מי שקיבל את המכה הגדולה ביותר מידי בורא עולם, נדרש להתפלל את תפילת ההודיה הגדולה ביותר לאל'. חזרתי מבית הכנסת ומצאתי את בית אבי הוא בית ילדותי, מוגף. בעזרת המצילה הגדולה דפקתי בכל כוחי שלוש פעמים על דלת הכניסה הגדולה וצעקתי 'פתחו את הדלת, יהודים באו לנחם אבלים'. הדלת נפתחה, נכנסתי ובליבי שקט מפתיע שנטעו נקישות המצילה. התיישבתי שליו לא הרחק מהאלמנה, מתעלם מהקיטורים הגלויים בפני האורחים הנבוכים. למחרת בבוקר טרם נכנסתי לבית, הרמתי ראשי לעבר המרפסת שמעל הכניסה לבית ונדהמתי לראות את הגפן שאבא שתל לפני שנים רבות, ואשר רק לפני כחודש גזמנו לבקשתו, פורצת במלוא כוחה. חזרתי על עקבי, איתרתי את כתובת הרב ולאחר שהסברתי לו את רצוני ותיארתי לו את מבנה המרפסת, קיבלתי את אישורו לשבת בה שבעה. תחת הגפן העצומה והמתחדשת העברתי את יתרת ימי השבעה. הבקרים ושעות בין הערביים היו אהובים עלי ביותר. השקט טרם התכנסות המנחמים הופרע ע"י הציפורים בלבד, וריח פריחה של אביב נישא באוויר. תחת הגפן של אבא נדמו לי השעות הללו כמנוחה בגן עדן ותחושת קודש מילאה את קרבי. מצילות ופעמונים שונים ראיתי אצל בני הדודים של אבא בכפר. גם בביתי פעמון קטן מבשר על כניסת האורחים וכעת קבועה מצילה מסוגננת סמוך לדלת הכניסה. ידעתי ששם המשפחה המקורי שלנו קלפקר קשור לצליל נקישה ושאלתי את חמותי הפולניה לפירושו. חמותי ענתה ש'קלֶפְּקֶּ' זו טפיחה או מכה. תשובתה ריגשה אותי ודימיתי עצמי לילד האילם או הבור בסיפור החסידי הידוע, אשר אין ביכולתו לשאת תפילה ביום הכיפורים ולכן באמצע תפילת נעילה הוא השמיע קול חזק, שריקה קורעת אוזן או מכה חזקה בגרסא שלי. יותר מאוחר מצאתי לשמחתי במילון אידי שקְלֶפֶּרֶל פירושו מכוש מצילה או ענבל פעמון. לקראת ערבו של יום השבעה החמישי הבאתי מבית הכנסת מספר סידורי תפילה על מנת לומר קדיש בבית אבא. אורחי התכנסו כבר בסלון עם האלמנה ואני הצטרפתי. חודשים רבים נשא אבא בגבורה את מחלתו הארורה, ובמהלכם הלכה אשתו והתרחקה ממנו. והנה האישה שגרש חזרה על מנת להשתלט על רכושו אחרי מותו, והשמיע עלבונות קשים שהוטחו בפרצופי בנוכחות משפחתי, חברי אבי ושאר האורחים הנבוכים. מחזה אבסורד בלתי נתפס, מראית עין שנועדה להסביר את חזרתה ולתבוע בעלות על הבית. נאלצתי בביתי שלי, בית ילדותי, בעת השבעה על אבי, לראות, לשמוע ולהחריש. מלמלתי לעצמי מבין שפתי ומבלי שאשמע "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין" שוב ושוב כדי להסיר את השפעת המילים הקשות עלי. זה לא צודק, זה מכאיב ומשפיל ומעליב. לא יתכן, האל הטוב לא ירשה זאת. אני בוחר להאמין שהתיקון יתבצע במקום ובזמן אחר ואולי במימד אחר ואני מוחל על כבודי, מוותר לעת עתה על רכושי וזכויותי ומתוך הכאב הזה אני יודע פתאום מה אני באמת צריך לעשות. הבעתי את רצוני לקיים תפילת ערבית בבית. חסרו לנו שלושה גברים למניין, יצאתי עם דודי וחתנו לרחוב. התדפקנו על דלתות השכנים, הוצאנו את הזקן התימני מביתו, את בן השכנה שנפטרה מסרטן ואת העשירי למניין תפסנו בדיוק כשחזר מג'וגינג. חזרנו לבית אבא. התרגשות גדולה אחזה בי. ידעתי שאני חייב לעשות את זה, אבל עוד לא ידעתי כיצד. מנין היהודים שאספנו החל מטפס במדרגות על פי בקשתי למרפסת. אני יודע את שעלי לעשות אך עלי להתגבר קודם על המבוכה והחרדה ולמצוא את הדרך. ניגשתי אל האישה ובנוכחות כולם ביקשתי את אישורה לדפוק עם המצילה על הדלת. מתעלם מסירובה וממחאתה הקולנית פניתי לעבר היציאה, התייצבתי מול הדלת הפתוחה לרווחה ואחזתי בידית המצילה. בכל כוחי חסר הכוח אני מתגבר על עצמי מרים את עיני לשמיים צועק אבאאאאא ודופק בזעם על הדלת. אוזני מצטלצלות אך שקט מחלחל לתוכי, מלאתי את החלק הקשה של חובתי. הסתובבתי לעבר האורחים ההמומים אשר נעמדו על המדרגות, פניתי לדודי וביקשתי ממנו 'דוד אפרים, בוא נקרע בשביל אבא את השמים'. מאז אני אומר קדיש היכן שמזדמן לי. גיליתי שישנם הבדלי גרסאות בין העדות השונות, הסבירו לי שבצבא תקנו לשם כך נוסח אחיד ולמדתי את הפירוש העברי של המילים הארמיות הנשגבות. אני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני ניגש נבוך ומבולבל לבית כנסת כלשהו. בכל מקום כשאני מציג את עצמי 'שלום, אני יתום שצריך לומר קדיש', אני זוכה למאור פנים וחיבוק חם. אם זה בבסיס האימונים, במושב התימנים ליד טול-כרם, בקיבוץ בצפון או ליד הבית, תמיד הטקס חוזר על עצמו, ואני הזר והבור שכמעט אינו יודע להחזיק סידור תפילה, מועלה לתורה. תמיד נותנים לי את ההרגשה שזכות להם כשאני בה. לא שיערתי מעולם את עוצמת התרגשות שיעורר בי המנהג הקדום הזה. כל ישראל עוטפים אותי, אשכנזים, ספרדים, תימנים, אנשי צבא, כיפות סרוגות, קיבוצניקים, חרדים ועמך ישראל. לאט לאט שבו החיים למסלולם ושגרה רגועה חזרה לביתנו. אך מעת לעת אני נזכר באותם רגעים בהם בזכותה אני חושב התפרצה תפילתי כהר געש וכמשוגע נדמיתי. אבל רק אני יודע שמעולם לא הייתי שפוי כבאותו הרגע בו דפקתי וזעקתי את כאבי על אבי לשמים. ....