שוב הזרמים במצח חזרו. צפצוף חזק באוזניים המלווה בלחץ וכאב בעיניים כמו הסתנוור מהשמש. הוא כבר ציפה לכך. זה יחזור בתדירות גוברת והולכת עד שזה יעלם כליל. יחד עם הראייה והשמיעה. נכון, היו כאלו שדיווחו על כאבי מיראז' גם אחרי שאיבדו שתי חמישיות מהחושים שלהם אבל זה לא העסיק אותו. הזיכרון העסיק אותו. כיצד לנצור את המראות. בעיית התקשורת הבעיתה אותו. הוא החל ללמוד את שפת המגע של ה'הלן קלרים' וללימוד ברייל תכנן לגשת בהמשך. מעט בדידות מעולם לא הפחידה אותו אבל הניתוק מהמראות ומהקולות היו עדיין בלתי נתפסים עבורו והוא ניסה לדמיין את העולם כשהוא יוכל רק למשש אותו. הטרידה אותו גם השאלה מה יקרה לדיבור לאחר שלא יוכל לשמוע את צליל קולו שלו. הוא ניסה לאטום את אוזניו ולדבר בלחש כשהוא חש רק בויבראציות העולות מתוכו לרקותיו. הוא העריך כי בחלוף הזמן ישתנה אופן דיבורו והוא יצטרך למצוא את הדרך לוודא שהשומעים אותו, אותם לא יוכל לראות או לשמוע, אכן מבינים אותו. הזרמים והצפצוף החלו כבר להישמע בקליפת המוח, קרוב לקודקוד ובלוטת האיצטרובל. כשיגיעו לעורף הם יחלו לימוג יחד עם הראייה והשמיע. רוב חבריו עדיין לא ידעו על כך אבל השמועה תתפשט במהירות זאת ידע ובטרם זה קרה הוא מצא עצמו מתבונן בחבריו הפוקדים אותו בצורה אחרת. בשבת באמצע תפילת שחרית פתאום גאה מתוכו בכי של התרגשות רבה. דמות חברו הטוב עלתה לנגד עיניו והוא ראה בפעם הראשונה את המבט האוהב ודואג בעיניו. כשלא נוכל לדבר זה עם זה מן הסתם נתחבק ולטף זה לזה את הפנים, חשב לעצמו ותפס בפעם הראשונה עד כמה הוא אוהב אותו. בשבת בצהריים רגע לאחר שנרדם בסלון חברו דפק בדלת עם ביתו הקטנה. בכל הזדמנות אחרת היה פולט טרוניה אבל חיזיון הבוקר גבר על הרוגז והוא הכניס אותם בחום הביתה. לא, הוא עוד לא היה מסוגל למחוות גופניות אבל משהו בחזה החל להיפתח אצלו. הוא תהה מה יקרה לנפשו כשתגיע שעת המבחן האמיתית. הוא כבר עמד במבחנים לא פשוטים במהלך ארבעים שנותיו, מבחנים שלא היה משער מראש שיוכל לעמוד בהם. גם במבחן הזה יעמוד הוא הבין אבל בכל זאת קשה לדמיין את השעות הרבות של הניתוק. בלי טלוויזיה ובלי מחשב וטלפון, ללא צלילים ומראות, ועם צורך מתמיד בגורם שלישי על מנת להעביר את רצונותיך ומחשבותיך. הרבה שעות של התבוננות פנימה. כמה חשוב העולם. איך לשאת את הבדידות. הצורך לבוא במגע עם אנשים נראה פתאום כשליחות. אולי אם ימצא את הדרך להתגבר על המצוקה ולפרוץ את חומות כלא גופו יוכל לנסוך תקווה גם באנשים אחרים. המחשבה על כך מלאה אותו בחום והמקום הזה בחזה שכואב בכל פעם שהוא מתרגש ממחווה אנושית, אותת לו שיוכל. הטנטון באוזניים שב עם כאב עיניים. הוא נזרק על הספה עם כרית בעיניים ונרדם מייד לשנה נטולת חלומות. במהלך היום הצפצוף הזה נשמע באוזניו ללא הרף ותחושת הסינוור המתמיד חזרה. אפילו מבט אל חלון פתוח הפריע לו אך מצד שני הוא נזקק לתאורה גוברת והולכת לעיניו החלשות. וכך על מנת לצמצם את העומס על עיניו הנחלשות, שוב ושוב היה מדליק ומכבה את התאורה ומשנה את זוויות שלבי התריסים. כבר היום נסמך במידה לא מבוטלת על קרוביו. מה יהא ביום בו יהיה תלוי בהם לחלוטין. ובמה ימלא את שגרת יומו. השאלות הללו ידע יענו עם הזמן, אבל הכאב כבר הפציע נתיבים למחוזות חדשים בנפשו. כסכין הוא פילח את פצעי הכעס, העלבון וחוסר האונים ומתוך תחושת חולשה מוחלטת באה התבונה שאי אפשר להילחם בגזרה ושביבי קבלה והשלמה חלחלו פנימה ויצקו בחלל המתרווח בנפשו עדינות רבה. כל מחווה כלפיו שקלט בשאריות חושיו ספג לתוכו, ויכולת חסימת רגשותיו נעלמה ממנו כליל. שטפי דמעות היו פורצים ממנו מיד ברגע שהתרגש ובאותה מהירות נעלמו. עווית בכי של שמחה עלתה וירדה מידית כאילו כל מחסומי הרגש נעלמו. אבל התפרצויות כעס כמעט ונעלמו. בכלל תחושת רפיון השתלטה עליו, רפיון שבצידו נינוחות גופנית נעימה. כשהתבונן בתינוקת שלו פוסעת בצעד ברווזי משעשע בגן המשחקים תפס שבקרוב יתגעגע אפילו להמולת הילדים שהייתה מוציאה אותו משלוותו עד לא מזמן. הוא חש שהנפש מפצה על האובדן והכאב וכקוניאק טוב מתעדנת ומזדככת עם הזמן. הוא למד לפתוח מעט את החך ולטעום את האוויר. כך גם פתח את הריאות והלוע למעין תיבת תהודה שספגה את הויבראציות. הוא למד לטעום ולשמוע את הצלילים ועם שאריות הראיה והשמיעה תרגם את החוויות החושניות החדשות לאוקטבות במחשבתו. הצלילים הגבוהים וציוצי הבנות דגדגו את חלל הפה והבסים הרכים של חברו ליטפו את קרקעית ריאותיו. כל יום הפך עבורו חוויה לימודית חדשה. גם את קרוביו סיגל לקרבה גופנית חדשה וכל שלום הפך מעתה ללטיפת פנים על מנת שיוכל ללמוד את הפרצופים במהרה. הוא התענג יחד עם אשתו ממגע חדש והופתע שלא רק הוא חש את הזרמים בכפות ידיו. כשרצה להיטיב עם חוש הריח היה סוגר את פיו, מרים מעט את אפו ומשרטט מעגלים זעירים בקצה חוטמו ומצייר את מפת הריח בראשו. זרמי הריח נדמו כסלילי עשן לבן על רקע שחור וטבעות ונחשולים אפיינו את הריחות השונים. בשבת בבוקר כשדיירי הרחוב עדיין מתפנקים במיטה, נהג לצאת ולשבת שעה ארוכה בחצר בעוד בני הבית ישנים. הוא התפלל חרישית עם שאריות הזיכרון מסידור התפילה ומילים שחיבר לעצמו. הוא חש מחובר מאי פעם וצלילי וריחות הטבע מילאו את עולמו. זמן קצר לאחר התפילה גיסתו הגיעה לבקר עם הבן הקטן ובעוברה את שער הכניסה הריח מכיוון אגנה ריח מתוק. הוא חייך לעצמו והסב את פניו כמו ביקש לא להביך אותה כשגילה את סודה אבל כשהתקרבה אליו בטקס השלום החדש הוא נותר פעור פה כשהריח קיבל צבע בראשו. עכשיו התיר לעצמו לחקור את הרז החדש שגילה ותמונת סלילי הריח קבלה גוונים חדשים. סליל ורדרד עלה מלמטה לראשונה ואחריו באו מדי יום גוונים חדשים ועזים יותר. כשחברו עבר דרכו בדרך הביתה מהעבודה רסיסי לימון בקעו מבתי שחיו ועורפו. בתחילה הריחות העזים השתלטו על מפת הצבע אך לאט למד לכוון ולהבחין בריחות עדינים יותר. צבעי הריחות קבלו גם עומק והוא הבחין בין ריח בנותיו ואשתו כמו חש בעובי הקטיפתיות שנדפה מהן. כשפער שוב את פיו מיקם את צבעי הויבראציות בעורף התמונה ועם הצבעים שבקעו מכפות ידיו עטף את מפת צבעי סילוני הריחות המתערבלים. אט אט התמלא עולמו החושני בחוויות מוכרות אך כל יום נותר מסע קסום. הרוגע שקרן מפניו המס את כל הבאים לבקרו והללו התרבו והלכו. השמועה על כוחות הריפוי שלו מעולם לא התבססה על משהו שעשה בפועל אבל כל מפגש עימו הותיר אחריו חום בלב לימים רבים. אנשים זרים החלו לפקוד את בית המשפחה והוא שמח לפגוש את כולם. גם לקשוחים ביותר מבט באיש הדומם גרם כאב. כמעט בכל ביקור כזה היה פוגש דמעות כשמישש וליטף את הפנים שמולו. ביתו הבכירה צמודה אליו ומתרגמת עם אצבעות ידיה על זרועו את דברי המבקר, אך הוא כבר למד לחוש בתוך ראשו במה מדובר כאילו תקשר ישירות עם הנפש הכואבת. המגע הישיר עם כאב הזר לא הרתיעה אותו והוא כיוון את עצמו לעבר הנקודה הדמיונית בה חש אותו. התור הלך והתארך מול פתח ביתו ובנותיו למדו לצמצם את הביקורים לדקות ספורות. עוצמת המפגשים השקטים פעלה כשיקוי קסם לנשמות פצועות והוא נמלא יראה גדולה מפני המתנה שקיבל. הוא מעולם לא תאר לעצמו שיוכל אי פעם להיות כל כך מאושר.