בוקעת-פורצת לה היצירה מן היוצר, כמעין הפורץ מן הסלע. עתים עז הזרם, והוא מכניע בקלות את האבן הנוקשה, קולח לו בשטף עז ומעלה קצף. עתים שומה על היוצר להרחיב בעדינות את הפתח, במכות עדינות ומדויקות. אין כל היוצרים שווים, ואין כל היצירות שוות, ואין יצירתו זו של היוצר כיצירתו זו. הכל לפי הלך נפשו, לפי עוזו וכיוונו של הזרם. שורף הוא מעיין היצירה, וכואב. אין היצירה מים זכים וצלולים, אף לא חלב או יין. מעיין של נפט הוא מעיין היצירה, נפט שחור וסמיך, ולהבה בוערת בקצהו. קרקע המעיין הוא היוצר, ומעיין היצירה בוער על גביו, אש תמיד בנפשו, והוא על המוקד. צללים משחקים על גבי המעיין, שמש וירח זורחים עליו. משחק קדום של אור וצל, אמת ושקר. שקר ואמת, נאבקים על נפשו פנימה, שקר העולם ואמת היצירה, שקר האנושות ואמת האדם, שקר האלוהים ואמיתּו. כל יוצר בוחר לו את דרכו שלו, המתפתלת, בוחר היכן יניח ללהבה לבעור בנפשו; וכשם שאין נפשותיהם שוות, כך אין להבותיהם שוות. זה מניח ללהבה להתלקח לה כך סתם, פעם שם ופעם פה, משחק ומרצד על גבול היצירה, מניח לאש להתפרץ באקראי ולעיתים רחוקות. זה מתעל את נהרו לאפיקים צרים ונוקשים, תוחם את הלהבה בקפידה ובונה חומות של ברזל סביב לה, גבוהות חמישים אמה. צֹהר ישנו בחומה, ובכל עת שכבדה נפשו פותח הוא את הצהר, ולרגע קט מניח לאש להציץ אל העולם, למרות פחדו ממנה. וישנם גם האמיצים. לו רצה היוצר להיות ראוי לתארו, כי אז היה אמיץ-. אין חשובה מן היצירה. אין קשה ממנה. בכל בוקר עומד היוצר מול הראי, מתבונן באש המרקדת בעיניו, ותוהה אם יעמוד לו עוז לבו גם היום, אם יוכל מחר להביט שוב בעיניו. 'היש בי האומץ?' שואל את עצמו, 'היש בי האומץ להניח ללהבה לבעור מלוא עוזה? לשטוף על פני הנהר כולו, להעלות את כל נפשי בסערה של אש השמימה, קורבן לאמת, לאל ולאדם?' ואם עז הוא די הצורך, מצית הגפרור ביד יציבה, ומשליך. שומה עליו על היוצר להיות כמעיין המתגבר. אין הלהבה יודעת רחמים. אין היא יודעת שובע. רק זאת יודעת היא, כי עליה לבעור ככל יכולתה, אור לאל, לאדם ולעצמה. בעיקר לעצמה. והיא מאכלת את הנפש ללא רחמים, וללא מעצור. שומה על היוצר להיות כמעיין המתגבר, לחוש בכאב, לזקקו ולצרפו ולהשליכו מחדש אל האש, להניח לחייו לקלוח בעוצמה מבעד לחור שבסלע, מתחדשים בכל רגע ורגע לעומת האש המבקשת לכלותם. רבים רבים אינם עומדים בכך. אלו מכבים את האש, ואלו מניחים לבעור לה עד כלות שפיותם, חותכים את אוזניהם, מלהגים ללא פשר, ומסיימים את חייהם בכתונת לבנה. ושינם גם אלו שנוטלים את האקדח, ומתבוניים אל לועו בקור רוח. ולוחצים. אין היצירה אמנות. האמנות היא שפה, דרך תקשורת. היצירה הנה צורך קיומי. אין היוצר יוצר לשם האמנות. אם חבר לבני אדם הוא, הרי תהא יצירתו אמנות, ואם לאו, הרי שלאו. אין הכרת הבריות משנה דבר. אין דברי אנשי הדת משנים דבר. רק האדם, המעיין, והאלוהים. עין אל עין, לב שבתוך לב. אין היצירה דווקא מסוגי האמנות. כל אדם הוא יוצר. כל יוצר הוא אדם. יוצר הוא הטכנאי, ויוצר המדינאי, וכן המדען והפילוסוף והספורטאי. אין היצירה דבר שבמעשה, אלא דבר שבלב. ומן הלב נמשך המעשה. מוכרח הוא להימשך. שומה על היוצר לחיות. שומה עליו להניח לחיים לפעפע אל תוכו, להניח לעולם לרחוש סביבו ולסייעו. אין היוצר יוצר מתוך עצמו. הוא אך יוצר את עצמו, כפי שיוצרו העולם, וככל אדם נולד הוא מחדש בכל רגע ורגע, ברצף הארוך של החיים. מעיקרו של דבר, אל לו ליוצר לגעת בעט, אל לו להרים מכחול. אל לו לזהם את נפשו בשפיכתה אל הדף הלבן והצח, המזוהם במציאותיותו, אל הבד המתוח, תמצית החומר הלועגת לנפש, אל אבן השיש המוצקה, אליה מתנפצים הרעיונות בזה אחר זה ברכות אוורירית. מעיקרו של דבר, אל לו ליוצר ליצור. ואולם הברירה היא המוות, ייסורי גסיסה שאין משלם. וישנו גם האדם, ישנה רוח האנוש המצווה והמתחננת, אשר למענה הוא חי, ולמען אלוהיו. שומה על היוצר ליצור. שומה על היצירה להיווצר. שומה על האלוהים להנהן בראשו. שומה על האדם לכרוע ברך. אך אין האדם כורע ברך בפני יוצריו. הוא מעדיף להוציאם להורג.