קול נבלי דופק על דלתות היער
פתחי לי אחותי
וקול קשתה, נוגנת סולו על החץ
על רקע יללות הזאבים.
אין היא רוצה במוזיקה שלי, מזמן
גירשה גם את המוזות
שילחה בהן את זאביה.
נסוגה פנימה, למעמקי היער, ובזיה
טורפים את עכבריי.
הלחן שלי, נבל בדו מינור,
מוזהב ועטור פיתוחי עלים
הולם בעלי העץ, ומשב הרוחות
מניס אותו הלאה,
בחזרה אל חומות העיר.
ניבאתי, פעם, באש וסם, כי ניפרד בסוף
ואת צחקת בכסף מצטלצל, והירח
זרח על הבריכה, שבה צפות
באדום
גופות אדם וביזונים.
אני צעדתי בעקבי האדם, ואת
ברחת בראש עדת הזאבים.
מתוך ערי הפלדה והבטון שלי,
אני שולח כיסופיי,
בנבל וכינור,
לבין זאבייך, מנסה לחקות את
יללותיהם.
התביני, אחות,
את תישני ביום, בזרוח שמשי, אך אני
אשוטט, חסר מנוח, בלילות
מול ירחך.
קול נבלי דופק על דלתות היער
ואת שולחת חיצך,
אך לא בי.
הייתי מוכן לקבל את החץ
לו יפתח בפניי דלתות היער
אך לך יש את זאבייך וריח השרף, ואני
באנשי ובריח אבק השריפה, גליתי
לנצח
מן היערות.
תגובות