הוא ישב במבחן וחיפש את התשובה, הוא חשב לעצמו מדוע שוב לא למד. הוא ישב במבחן והסתכל הצידה, חיפש איזה רמז, איזשהו מידע שאבד. המורה מסתכלת עליו ורושמת ביומן, כנראה שהיאא חושדת בו, חשד העתקה. הוא מחזיר לה מבט ומעביר את הזמן, כנראה שגם כאן הוא ייכשל, כמו בבחינה שעברה. הוא חזר הבייתה שם את התיק בצד, אמא באה אליו, ראתה את הפרצוף ונאנחה. "שוב פעם לא הלך?" היא שאלה ברעד, והוא ענה "מה אתה רוצה אמא, מה את רוצה?". הוא נכנס לחדר, ישב על המיטה, פתח איזשהו ספר, סגר אחרי שנייה. לא יכול להתרכז, הדמעות כבר בעיניו, למה רק הוא טפש, כה שונה מחבריו. אט-אט העיינים נעצמות, הבכי כבר גווע, מבחוץ נראה שליו, אך בפנים סיוט נורא. אמא נכנסת רואה את בנה ישן, היא נאנחת לה בשקט ומכסה את הבן. אבא בא מיום עבודה ארוך, שוב צעקו עליו בעבודה, הוא שכח לתת ללקוח שרוך, כמו ששכח לתת לגברת את נעלה. אבא בא הבייתה לבקש נחמה, הוא רואה את אשתו יושבת ובוכה, הוא ישר מבין מה כל הסיפור, הרי זו לא פעם ראשונה, אלא פעם אין-ספור. אבא חושב לעצמו, הכל באשמתי, ידעתי שייצא לי בן "לא-יוצלח" כמותי. הדבר היחיד שיכול הוא לעשות, זה לנחם את בנו, ולהגיד לו שיש צרות אחרות. הוא יושב במבחן, לא יודע מה לענות, הוא מחפש תשובה בכל מקום, אפילו על הקירות. בסופו של דבר מתוך רגע של ייאוש, הוא לוקח דף חלק, וביד שנייה טוש. הוא חשב כבר מה לכתוב וזהו דבר מאוד בנלי, "הילד הזה הוא אני".