עוד סיפור, אולי כך התנהלו חיי יהודים בכפר קטן לפני החורבן... אינני מתימר בסיפור זה להציג לקורא כיצד היו דברים באמת - בית המקדש מילא את הכל במהות שמי שלא הרגיש אותה לא יוכל לעולם להסביר, אבל חשבתי שאפשר לכתוב איזה שהוא תיאור קטן ודליל שייתן קצת טעם... קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בשמואל. הוא עמד בחצר הבית ו... טוב, עמד זה אחד מהדברים שהוא לא עשה שם, הוא קפץ, דלג, רקד ורץ סחור סחור תוך צעקות שיכלו להעיר את כל הכפר, אילו לא היה זה צהרי היום. נולד לו אח! תינוק קטן וחמוד. כמה חכה לרגע הזה, כבר זמן רב הוא במתח - מתי כבר זה יקרה? והנה, אח חדש. מעניין איך יקראו לו. אבל זו החלטה של אמא ואבא. אבא... חשב. אבא, הוא לא כאן, הוא עובד בכרם עכשיו. אין לו מושג שהיתה לידה. מסכן, רק בערב ישמע את הבשורה. רגע! שמואל, אין לו מה לעשות עכשיו, בבית הוא מפריע - רבות מנשות הכפר כבר עוזרות לאמא. הוא יכול ללכת לכרם ולהגיד לו. כן, זו תהיה הפתעה נפלאה לאבא. כבר כמעט שלוש שנים שלא היתה אצלם לידה - וכעת, ילד בריא ומתוק. אמנם שמואל רק בן עשר אבל את הדרך לכרם הוא כבר מכיר, הוא לא יאבד בין ההרים. שמואל החל מדלג אל מחוץ לכפר. נולד לי אח, נולד לי אח. הוא שר את המילים שוב ושוב. עד שראה את הכרם מרחוק, כבר היה לו לחן יציב, פחות או יותר. במרחק של שלושים - ארבעים צעדים משער הכרם שמואל התחיל לרוץ לעבר הכרם. כמעט והגיע לשער הפתוח ופתאום שמע צעקה: "ילד! עצור!" שמואל קפא במקומו והסתכל סביב. הוא לא הצליח לזהות מהו מקור הקול. יתכן שהוא דמיין את הצעקה? הוא שמע רשרוש מתוך הכרם וראה מישהו יוצא מסוכת השמירה. השומר נגש לשמואל: "תקשיב, ילד, אתה לא יכול לרוץ לפה ככה פתאום..." "אבל אבא." "אבל מה?" "אני צריך לראות את אבא שלי. אני צריך לדבר אתו." "בשביל מה?" "נולד לי אח!" קרא שמואל והתחיל לקפץ במקום. "טוב, אני אבדוק אם הוא יכול לצאת אליך. אבל תשאר כאן, במקום, אל תזוז. מיהו אביך?" "אליהו. בן ראובן." השומר הסתובב אל תוך הכרם ונעלם מעיניו של שמואל. שמואל הביט בשורות הגפנים וציפה בקוצר רוח. כעבור כמה דקות שמע קולות מתקרבים אט אט, ולבסוף, ראה את אביו. "אבא, אבא!" אמר ורצה לרוץ אליו. "שמואל, עצור!" קרא האב והתקדם עד השער. "שמואל, שמע לי. תצטרך לדבר אתי מעבר לכניסה, לא תוכל להכנס לכרם." שמואל פער את עיניו בפתיעה, "למה לא?" "יש לנו נוהל טהרה חמור מאוד. לא כל אחד יכול לרוץ פנימה. היין שאנחנו עושים כאן הוא, ברוך ה', משובח מאוד וחלקו נשלח לבית המקדש לצרכי נסכים. כל מי שעובד בכרם ובגת צריך לפני כן לטהר את עצמו לדרגה של קדשים - קרבנות." "אה, כן. אנחנו לומדים עכשיו על טהרה בשיעור הלכה בבית הספר, אני יודע, צרך לטבול עם כוונה להיות קדוש מספיק לאכילת קדשים בבית ה'." "יפה מאוד," הנהן אביו בראשו, "ומכיון שאתה לא נטהרת לאכילת קדשים - תצטרך לדבר אתי מבחוץ ואני אשאר בפנים, בסדר?" "טוב, אבא." "יופי. עכשיו, בשביל מה קראת לי?" "אה!" אמר שמואל, הוא כמעט שכח בשביל מה הגיע, "אמא ילדה בן!" פניו של אליהו אורו "ברוך ה', ישתבח שמו." "ברכת ה' עליכם," אמר השומר, "שיזכה, בעזרת ה', לגדול לחיי תורה ולעלות עמכם ועם כל עם ישראל לרגל שלוש פעמים בשנה. ברוך ה', שיהיה רק נחת." "אמן, תודה רבה. זה נפלא כל כך. בלי נדר אני אקריב שני קרבנות תודה לה' יתברך על החסדים ועל הטובות שהוא עושה לנו." "אבא, תבוא אתי עכשיו חזרה הביתה?" "לא, שמואל. אני אמשיך לעבוד עוד זמן מה, יש לנו, תודה לא-ל, הרבה מה לעשות. נפגש אם ירצה ה' בבית, בערב." "טוב, להתראות." אמר שמואל והתחיל לחזור. "ותמסור בשמי את ברכת ה' לאמא." שמואל דלג בשמחה. אח חדש, כמה נפלא, ברוך ה'. השמחה מלאה את כולו. הוא עצם עינים והמשיך לדלג קדימה. לפתע דרך על משהו, החליק ונפל. "אי!", זה מה שקורה כשלא מסתכלים. אוף, למה יש מכשולים באמצע הדרך? הוא נסה לקום אבל רגלו כאבה. הוא הסתכל לראות במה נכשל. זה היה עכבר שמונח באמצע השביל. שמואל הרים אותו והשליכו הצידה, לפחות לא יתקל בו עוד מישהו. הוא קם בקושי והמשיך ללכת. הרגל הכואבת האטה את התקדמותו. הוא החליט לא להמשיך ללכת אלא לחכות לאביו שיגמור את העבודה בערב ויחזור, נשארו שעות בודדות. הוא התישב בצד הדרך ונסה לספור את כל הציפורים שעפו מעליו. כשהתיאש, הוא נסה לספור את הנמלים שזחלו מתחתיו. ואז את שערות ראשו. הוא בדיוק הגיע למסקנה שהוא לא יצליח, כששמע קולות מתקרבים. הוא קם ונופף לאביו, שרץ אליו כשראה אותו. "מה קרה? למה עצרת בדרך?" "עצמתי עינים כשהלכתי והחלקתי ונפלתי והרגל שלי כואבת נורא." "אוי, בוא. ארכיב אותך על כתפי." אליהו הרים את שמואל וכך הלך אתו עד הכפר. כשהם הגיעו לבית חכתה להם קבלת פנים קטנה וחמה. אליהו הוריד את שמואל, שרגלו כאבה קצת פחות והם נכנסו. שמואל התישב לנוח ואליהו נכנס אל האם. כעבור מספר דקות יצא אליהו ואמר: "בוא, שמואל, אמא רוצה לראות גם אותך." שמואל נכנס לחדר, עשה כמה צעדים מהירים לכיוון אמו, אך הכאב מנע ממנו להמשיך, הוא עבר לצליעה יציבה. אמו הבחינה בכך. "שמואל, מה קרה לרגל שלך?" "כשהלכתי, קודם, לא הסתכלתי כל כך, אז דרכתי על עכבר ש..." "עכבר!?" אמר האב, "אמרת לי שהחלקת." "כן, אני החלקתי על העכבר ש..." "שמואל," התכופף אליהו לגובה של שמואל, "העכבר היה חי או מת?" "אממ, אני לא יודע. אבל אחר כך זרקתי אותו הצידה והוא כבר היה מת." אליהו נאנח, "לא נורא, כל מה שעושה ה' לטובה. אני לא אלך מחר לעבודה. יש במה לעזור כאן?" "לא," ענתה האם, "כל השכנות כבר עוזרות כל כך, השבח לבורא עולם, באמת לא צריך. בעונה זו יש ודאי, ברוך ה', עוד עבודה רבה בכרם. חבל שלא תוכל ללכת מחר." "אבל, אבא," הפסיק אותם שמואל, "למה לא תלך?" "שמואל, אתה זוכר שדיברנו על טהרה מוקדם יותר, בכרם?" "כן." "העכבר הוא אחד משמונה שרצים שמטמאים במותם. אתה כעת ראשון לטומאה ולמרות שהלכתית אני לא נטמא ממך, אנחנו הוספנו חומרות מעצמנו כדי לשמור על דרגת טהרה גבוהה בכרם," "של קרבנות." "נכון, כפי שאמרתי לך קודם. כל מי שיודע שנגע בדבר טמא, אפילו בדבר שהוא רק רביעי לטומאה - צריך להטהר כאילו הוא נטמא בעצמו. אם כך, מחר אטבול ומחרתיים אמשיך את העבודה." "אז, אבא, אתה כועס?" "לא, מה פתאום. זה היה בטעות. אבל תשתדל להזהר יותר, אתה כבר גדול ועוד כמה שנים בעזרת ה' תתחיל גם לעבוד איתנו. אתה צריך להתרכז בשיעור הלכה, טהרה זה ענין מסובך מאוד ונפגשים עם שאלות בנושא זה יום יום." "טוב. אבא אני יכול לשאול אותך שאלה?" "כמובן, שמואל. כל דבר." "אבא, איך תקראו לתינוק?"