כביכול סתם יום קניות, אבל בעצם, היה פה משהו שהיה ראוי לטקסיות מסויימת, שחשבתי על זה רק בדיעבד, כי היא הובילה אותי לתוכו בטמפרמנט הג'ינג'י שלה, בצעדים קלילים, כמו מורה לריקודי עם. קבעה איתי במשביר, ואני הקדמתי וחיכיתי לה בחוץ. חשבתי שהיא טרם הגיעה. אבל הנה היא, יצאה אלי עם חברתה, מאופרות שתיהן, ומסבירות לי בשטף דיבורן הצחקני על איכות הצלליות ומחירי המבצע. ואני תוהה – הן רק בנות 12. באמת הדיילת שם איפרה אותן? ראתה בהן לקוחות פוטנציאליות לכל דבר? עלינו למעלה, והיא מובילה אותי ומראה לי מה היא כבר מדדה, אני חושבת שאני שם לא רק בשביל לשלם, אבל הכל כל כך קליל, כמו בריקוד סוחפת אותי מפינת המדידות חזרה למתקן התצוגה, מראה לי מה גדול מידי, ומה לא נוח, ותחרה היא ממש לא אוהבת אז עזבי, ואיפה החנות האפלולית שאליה לקחה אותי אמי כשהייתי בגילה, לקנות את החזיה הראשונה שלי, חנות סודית ואפלולית הממוקמת בביתה של גברת זקנה. היה זה אז אירוע אפוף סודיות, ועטוף בעיתונים של לחשושים ואי נעימות. הגברת הבוחנת בעיניה את הגודל ומחווה את דעתה, הצורך בחזיה מרופדת לנערה הדקה והנבוכה (ומי היה חולם לצרף לארוע הכבד חברה). גם בתי דקה וקטנה, אבל הכל פה רך ומותאם גם לרזות ושטוחות ממנה, בכל הצבעים והסגנונות, ובלי זקנות, רק מבחר של חזיות ו"גוזיות" שתלויות לבחירה בגלוי ולראווה, ועם זאת מנהלות איתה דו שיח אינטימי של תן וקח, עניין פשוט של צרכנות לשמה, כמו בחנות הסנדלים שהיא תמשוך אותי אליה עוד מעט, ותראה לי את הסנדל שהיא בחרה, סיפרה לי עליו אתמול. כתום. אני כמובן אביא אליה את השכל הישר והטוב, ואקח אותה למקומות שאני ממליצה, שם יש סנדלים בצבעים נורמאלים או ניטרליים, כמו שחור וחום, אבל הנה אני איתה בחנות הסנדלים, המומה מגובה הפלטפורמה, ומכך שבכל החנות הגדולה הזו, אין בעצם כמעט שחור וחום. הכל צבעוני לחלוטין, עקבים גבוהים, שרוכים, ושאר דגמים ביזאריים שהייתי לוקחת בכיף לתערוכה מעניינת, לא מאמינה שכאן היא מודדת, אבל פתאום אני רואה פרפרים על הסנדל הכתום שלה, ופתאום אני רואה אביב. ופתאום אני שמה לב, שהדוגמא הזו, זה באמת הדבר הכי יפה שיש פה בחנות, או בחנויות הנעליים בכלל, אז בעצם יש לה טעם משלה לקטנה הזו, שכף רגלה העדינה והצרה מונחת לה בתוך הסנדל העבות כמו תינוק בעריסה, ועכשיו היא בחרה חזיה, ועם מה שמתאים ונוח אנחנו הולכות יחד לקופה, מגהצות כרטיס פלסטיק, ויורדות למטה, להתעשת ולזכור שאני בתפקיד האמא, ולהגיד לה לא, אני לא קונה לך צללית (גם ככה היא משתמשת במסקרה שלי)