מקודשת... לא...
מכווצת ישבתי בכסאי, למול הקולות הכואבים על המסך, מאחורי דלת בית הדין. עיני הפעורות בולעות את יופיה של האישה העדינה בכיסוי הראש, שלא מצליחה לרדת מהרכבת שעלתה עליה, בלי לדעת מה מסלולה.
נרתעתי לאחור כשאף רעות המנומשת, חדורת המוטיבציה וחסרת העכבות בתפקידה הטורי, נתקלה בקירות אטומים.
לפיתת ידה של שכנתי להקרנה, מידי שחשקה ללפות את צווארו של הגבר המטורלל וחסר הרחמים, שבזכות כל הסובבים אותו שינה את גחמותיו והעלה את מחיר הגט הנכסף מדיון לדיון.
ושאלתי את עצמי – איך יתכן? שדתי יצרה חוזה דרקוני ובלתי אנושי שכזה, עטוף בשמלות מלמלה לבנות, בפרחי גיפסנית, מוסיקה, שטיח אדום ונרות רומנטיים?
לא מצפה מזוג מאוהב שיעביר בראשו תסריטים עגומים כאלה של סוף הסיפור, אבל כאמא, מרגישה שיהיה זה חוסר אחריות מצידי להעלות את בנותיי לרכבת האומללה הזו.
החילונית שבסרט, העומדת להינשא, מסבירה שרצתה להינשא בלאס וגאס, עקב כאבה האומלל של חברתה, אבל הבינה, שגם אילו היתה נישאת בלאס וגאס, זה לא היה משנה את התמונה. אני נדבקת לכסאי חדורת אימה, ושואלת, מה האלטרנטיבה? איך עוקפים את זה?
חכו בנותיי מעט עד שיימצא פתרון. אל תעמידו אותי בזה הנסיון.
תגובות