איך אני מכירה אותו? האמת אני לא מכירה אותו בכלל, אולי ראיתי אותו פעם או פעמיים אבל זה היה מזמן בטח לא משהו שאני צריכה לזכור, סתם עוד מישהו שמגיע ללמוד עם אחי, אומר שלום ולהתראות ליושבי הבית אך לא מעבר. מה אני יודעת עליו? גם לא הרבה, רק פרטים טכניים כמו השם שלו ואיך שנהרג בפיגוע בדרך הביתה, ושנולדו לו שלישיה שבועיים לפני שנרצח, ואח שלי שחוזר הביתה המום מההלוויה ואיך שזה מזעזע ומסכנה אשתו והבנות שנראות קצת מבולבלות ועדיין לא מבינות איפה אבא ורק אתמול הוא הבטיח להם סיפור לפני השינה אם הם יהיו ילדות טובות--ובחדשות ראו את אשתו בוכה בשבעה,ממאנת להתנחם ואפילו ניסיתי לבכות על מר גורלה אך יום למחרת כבר שכחתי מזה כי היה פיגוע אחר עם נרצחים חדשים, אז היו לי עניינים אחרים להזדעזע מהם-- ובאותו היום בכלל לא רציתי ליסוע לטקס כי היו לי עיסוקים אחרים לאותו הערב, אך החלטתי לכבד את אחי כי לא כל יום מסיימים תואר באונברסיטה.. אני זוכרת שישבתי ליד אחותי וציחקקנו על כל החרשנים שם שלא ראו את אור השמש כבר שנים וחיכיתי שאחי יעלה לבמה ויקבל את התואר הנכסף וכולנו נמחא לו כפיים ונשמח בשמחתו, ואני אוכל לחזור הביתה מהר כי יש לי עיסוקים להערב. מה שהכי זכור לי מאותו הטקס זה המחיאות כפיים הסוערות והעמידה הזקופה בשירת התקווה בסיומה, אני חושבת שכבר הרבה זמן לא שרתי את המנון התקווה כ"כ בכוונה כמו באותו הערב-- סוף סוף קראו בשמו של אחי לעלות לבמה, הוא נראה כאילו הוא עוד לא מעקל ואפילו יש לי צביטה קטנה בלב של קנאה.. פתאום אני שומעת שקוראים לאביו של רועי ארבל לעלות לבמה , השם מצלצל לי מוכר,ואני רואה אדם מבוגר עולה לבמה עם כל פסיעה הבכי שלו יותר מתגבר, כל הקהל עומד על הרגליים מוחא כפיים בהתלהבות וכשיורד לי האסימון גם אני פתאום בוכה , ובזווית של העין אני מבחינה בספסל מתחתיי את המשפחה שלו שבוכים יחד עם כולם. ברגעים שעמדתי ומחיתי כפיים לאבא שלוקח לבן שלו המת את התואר חשבתי שרק המוות מפריד ביני לבינם, רק שאני יושבת פה וצוחקת על אח שלי החי והם בוכים על אח שלהם המת. בושה בעצמי שהיציאות שלי יותר חשובים לי מהדף נייר הזה והם בספסל מתחתיי רק נאחזים בדף נייר הזה שמזכיר להם את האח הבעל והבן שלעולם לא יחזור..חושבת מה הם מרגישים שכולם מסביבם מחבקים את אהובם והם מחבקים את הדף נייר הזה. הכבוד האחרון של אהובם. והטקס הזה שהיה כה סתמי בעבורי ובשבילם כה משמעותי. חשבתי שהאבא הזה שעומד בבמה במקום בנו בטח שמח שהאנשים סביבו שכחו לרגע מהשמחה הפרטית שלהם וחשבו רק על הבן שלו שלא זכה לעלות לבמה כמו כולם, אך זכה שכל הקהל יעמוד וימחא לו כפיים-רק בעבורו-בעבור בנו רועי. רועי בטח רואה את כולנו ושמח שאנחנו שם בשבילו, רוחשים לו את הכבוד האחרון אפילו שאנחנו לא מכירים-- ובחושבי על זה התחילו לשיר את שירת התקווה, אוי התקווה כמה טוב שהיו אנשים כמו רועי שמאירים לך את התקווה, את החיים אפילו במוות.כמה טוב שהמשפחה של רועי התעקשה על הדף נייר הזה ולו רק כדי לעורר בי את התקווה הזאת.תודה לרועי ולמשפחתו. רועי נרצח ביט טבת התשס"ד בדרך הביתה-לטלמון..יהי זכרו ברוך.